top of page

רק אני והחוסן הנפשי שלי

פוסט אישי מאוד.


אני במערכת יחסים מול כל העולם.

מותר להיות מותשת? מותר.

מותר לקפוא? להילחם? לברוח? הכל מותר והכל אסור, הכל אפשרי והכל בלתי נסבל.

איזה אוירה קשה, וואו, זה משפיע על כל המגזרים, איכות החיים והמעמסה הרגשית גומרת כל חלקה טובה של נורמליות.

יום אחד אני משתפת סרטוני הסברה באנגלית בתקווה שהחברים שלי בחו"ל יראו וישתפו, (איזו נאיביות מצידי), יום אחר אני אוספת ציוד ממשפחות במושב ומארגנת משלוח למרכז איסוף תרומות, ויום אחר מצטרפת לצוות השמירה בשער הכניסה למושב. ככה עוברים הימים, אוקטובר נדמה לי כדייסת זמן אחת גדולה.

לעיתים אני מרגישה שאני מצליחה להשפיע ולעיתים אני מרגישה הכי קטנה שיש. אני מול העולם.


אשליית הביטחון נפגעה.

הדרך של אדם לשרוד מחשבתית מכך שלא יטרוף אותו אריה היא הידיעה שהוא מוגן. הוא לא חייב לראות במו עיניו שיש עליו שמירה, אך עצם זה שהימים חולפים ואין פגיעה בביטחון, האשלייה מתקיימת.

עד שהיא נפגעת. עוצמת הפגיעה היתה ועדיין כל כך קשה שהיא יצאה מהמרחב הציבורי ונכנסה הביתה, למרחב הכי פרטי שיש. וזה כואב, מטלטל ופוגע בעצבים הכי רגישים.

ברגע שהאשליה הזאת התפוצצה הערעור על הקיום שלנו כבני אדם משפיע על כל הקיום וההוויה.


אפשר לחפש אשמים, האמת שלא כל כך קשה למצוא, ואפשר לחשוב גם על היום הבא.

אם יש משהו שמאפיין מאוד את העם שלנו זה החוסן הנפשי והלאומי שלנו. זה מה שמייחד אותנו וזה מה שכל כך יוצא דופן לעומת מדינות אחרות בה תחושת הסולידריות אינה קיימת. זר לא יבין זאת.


במצבים שהם גדולים מהחיים, כמו זה שאנו חווים עכשיו, מצב בו תחושת איבוד הוודאות נמצא סביב אני מוצאת את עצמי מתפקדת הכי טוב שיש. חוסר ודאות לא משתק אותי, להיפך, אני מייד רצה לחפש ודאות אחרת, להתחבר למה שיש.

אני לא פותחת טלויזיה כלל. בכלל. כל המידע נמצא און ליין, אני בוחרת מה לראות ומה לקרוא וכך חוסכת מעצמי סרטוני זוועה. לא ראיתי אפילו אחד. למה לי? מה זה נותן? ברברת מתמשכת בפאנלים של מומחים יותר ופחות עם פטפוטיי פיטפוטים של נגמרים.

פיתוח חוסן נפשי הוא קריטי במצב של חוסר ודאות, בטח שהוא מתמשך.

המשק מתרסק, לאנשים אין מקום עבודה ללכת אליו, עצמאיים נאבקים על כל שקל ועדיין לא מפסיקים להתנדב. למה? כי זה מפתח את החוסן הנפשי. זה יוצר וודאות.

עשייה יוצרת הנעה היוצרת חיוניות היוצרת משמעות.

הנה תשובות לשאלות שנשאלתי בתקופה הזאת:

זה בסדר לצאת לדייטים?! כן!! זמן מלחמה הוא זמן מצויין לדייטים, אנשים יוצאים מהכוכים שלהם ומבינים את ערכה של משפחתיות, של ביחד.

כן, זה כל כך בסדר לעבור תהליך זוגי משותף, אישי. לשים את עצמי במרכז כי אני משפיעה במיטביות שלי על כל הסביבה שלי.

המתח ביננו מתעצם כל כך רק שזה נשמע לי פריווילגי מדיי להתעסק בנו... מה את חושבת? שאם יש דרך טובה לשלוט בעולמך, עשי זאת. לעשות לעצמך כדיי שתוכלי להתמודד עם כל השאר. זה חובה בעיני.


ומה הלאה? איך מתמודדים בתכלס? אני מאמינה שתרגול יומי של כל מיני כלים מעולם המיינדפולנס יעלו באופן שוטף את רמת החוסן הנפשי,


כמה טכניקות שייעזרו לפתח את החוסן הנפשי הכל כך מתבקש עכשיו.

1. שחררו את הטלויזיה- היא מחלישה את הדעת. עדכון חדשותי שוטף לא מחזק לכם את תחושת הוודאות אלא להיפך. הוא מחליש אותה.

2. תרגלו תרגילי מיינדפולנס- פירסמתי כמה בפרופיל שלי באינסטה ובפייס.

3. תרגלו נשימות. מיקוד לנשימה.

4.צאו לספורט. הניעו את הגוף.

5.התנדבו.

6. סדרו את הבית, נקו את המדפים.

7.בשלו אוכל טעים.

8.בחרו לכם הרצאה והאזינו לה. מסתובבות עכשיו מלא חינמיות איכותיות ונעימות לאוזן.


זה לא יחזיר את החללים שנפלו, זה גם לא יקטין את הטרגדיה.

אבל,זה ייתן זמן מנוחה למוח, להתארגן מחדש על היש והקיים. על המציאות בה אני חיה, נושמת ומתקיימת.


שנדע ימים שקטים.


ענת סלע (MAׂ)

יועצת זוגית ומינית

מומחית למערכות יחסים










פוסטים אחרונים

הצג הכול

Commentaires


bottom of page