top of page

רק אני והקשב וריכוז של בעלי

מה זה אומר לחיות בזוגיות שבן זוג עם הפרעת קשב וריכוז?

למה לזוגות שאחד מהם אובחן עם קשב וריכוז יש נטייה גדולה יותר לריב?

איך להפחית את התסכול ולהצליח להנות ממה שחשוב באמת.


 

היום, זה נהיה טרנד. כל אחד מאבחן את עצמו עם הפרעת קשב וריכוז, רק כי יש המון הסחות דעת סביב, וקצב החיים התגבר משמעותית מאז מגמת הסרטונים ב15 שניות.

הרבה לפני הטרנד, ובטח גם הרבה אחריו, יש אנשים הנולדים עם אותה הפרעה נוירולוגית, המתאפיינת בחוסר מסוגלות להתרכז לאורך זמן, חשיבה מבולבלת ולא רציפה, הם מוסחים בקלות, מתקשים להתחיל משימות, וגם אז הן אף פעם לא נגמרות מה שמוביל להיעדר מוטיבציה להניע את עצמך לפעולה ולו הפשוטה ביותר. מתקשים מאוד בלזכור דברים, בלגניסטים, מתקשים באירגון זמן, ובאופן כללי נראה שהכל מורכב עבורם.

זה באמת כך. לא, הם לא עצלנים, לא, הם לא באמת מתבטלים, לא, הם גם לא עושים בכוונה ולא מקשיבים, הם גם לא בכוונה ששוכחים דברים או לא מגיעים בזמן.

לאנשים המאובחנים עם הפרעת קשב וריכוז, יש דרך אחרת לחשוב, להתנהג ולהתנהל מול העולם.


לחיות עם בזוגיות עם קשב וריכוז
שניה אחת, זה מה שנמצא לי בראש.

אפשר בקלות להתעצבן ולהתבאס, אפשר להתנהל בעולם בו אחוש תסכול מתמשך, לחיות לצד בן זוג המאובחן עם הפרעת קשב וריכוז,ואפשר להבין שלא כל מה שנראה לנו כהקטנת ראש הוא באמת כזה.

האם זה אומר שמי שאובחן יש לו פטור מלעבוד קשה? ממש לא. או מלנסות להיות על משימות, להפנות תשומת לב, לעשות כמיטב יכולתו על מנת למנוע מצבים קשים? חד משמעית לא.

מי שאובחן עם הפרעת קשב וריכוז, יש כאלה שמאבחנים אותם בגיל מאוחר, זה עוזר להם להתחיל לתפקד בעולם בסלחנות כלפי עצמם, מה שנתפס בעיניהם כקפיצה משמעותית בהתנהלות. סוף סוף יש שם לקושי.


אם אתייחס באופו אחר לכל המצבים בהם אני יודעת שהם מועדים לפורענות, בהם אני אחוש מתוסכלת מההתנהלות המשותפת, פחות שיפוטי והשוואתי, אולי אצליח לראות גם דרכים אחרות להתנהל מול הקושי. וכך זה עבד לי.


אז איך מתאפיינת מערכת יחסים שאחד מבני הזוג עם הפרעת קשב וריכוז? (נסו לקרוא ולא להתעצבן).


חזרתיות- לשוחח עם קשו"ר, אומר שאני אצרך לוודא במהלך השיחה שהוא איתי, ושהוא מבין אותי. יכול להיות שהוא ישאל "מה אמרת"? כמה פעמים במהלך שיחה, וגם, תוך כדיי שאחזור על המשפט הוא כבר יענה את התשובה כאילו הוא כבר שמע לפני רגע את מה שאני הרגע חוזרת עליו לבקשתו. אז למה שאלת "מה" אם שמעת?

זה לא שהוא לא שמע, או לא הבין, אלא, מערך הקליטה שלו איטי יותר. מה שמצליח בשיחה קולחת עם אחרים, לרוב עם קשו"ר, השיחה תיתקע ותהיה תחושה שאין זרימה בשיח. זה יכול להעיק, לעצבן, ולחשוב שאני מדברת עם עצמי.


באלגן- כמו שהמחשבות, וההסחות דעת הקבועות במוח מתנהלות, כך גם התנהלות מול חפצים. אי סדר קבוע, הנחת חפצים במקומות לא הגיוניים בהיסח הדעת, היא הסיפור שחוזר על עצמו הרבה יותר לאומת אנשים המאבדים דברים מדיי פעם. אצל הקשור"ים זה על בסיס כמעט יומיומי. מתסכל לא?

זה אומר שגם אם תהיה לו את הפינה שלו, מתוך מודעת ברורה לקושי, היא תהיה בכזה באלגן כי הכל יתרכז במקום אחד. חשבונות ששולמו וגם כאלה שלא, כלי עבודה לצד עטים, מסמרים, כפתורים, סרטים, גומיות, תרופות, ויטמינים, מתנה שצריך להחליף, שובר זיכוי, תזכורת לשלם דוח, עיתון, כובע עבודה, צבע שנשאר מהשיפוץ, משקפיי שמש, ועוד היד נטויה. האם זה אומר בהכרח שכל מה שלא מוצאים כנראה יהיה שם? ממש לא.

תשמעו סיפור. כמות המשקפיים שבעלי היקר איבד או חשב שאיבד, היא עצומה. ולפחות ארבע או חמש פעמים בחמש שנים האחרונות שהלך וקנה משקפיים חדשים, רק כדיי למצוא את הישנות כמה חודשים אחרי. מראש הוא קונה כמה זוגות, בידיעה שגם את אלה הוא לא ימצא מתישהו. את מה שלא מרכיב על האף, שם בפינת הבאלגן.

זה יכול להטריף, כי כמה אפשר לחזור על אותה הטעות? והכסף שהולך על זה? ומה הפיתרון? להתעצבן? לחנך? לא זה יעזור ולא זה.

עם השנים למדתי לשחרר ולהבין שלא שווה להתעצבן, גם כי לא שווה כמה מאות שקלים את הכעס, וזה בטח לא תורם לתחושה הכללית שהנה שוב אני מאבד חפצים חשובים. כך גם לגבי מפתחות. סטים שלמים של מפתחות, נעלמו כלא היו, והופ אחרי כמה חודשים נמצאו בדיוק במקום האחרון בו הם הושארו. (מזווה, מחסן אופניים, בסיר הפויקע במחסן, כן גם לשם הם הגיעו). הסחות דעת הם החברים הכי טובים והאויבים הכי גדולים של הקשו"ר.


הצורך לרצות- הקשו"רים רגילים שמאוכזבים מהם. שהם לא מצליחים כמו שהסביבה היתה רוצה מהם. זה לרוב גורר התנהלות של שני סוגי טיפוסים. האחד שיעשה הכל כדיי שלא יכעסו עליו, ואז יירצה. להכול יגיד כן. יוותר על עצמו, יחשוב על עצמו מחשבות שליליות, יימנע מעימותים יעדיף שמישהו אחר יעשה את המטלה, כך שהוא חוסך מעצמו נזיפות. "אם יהיו מרוצים ממני לא תהיה סיבה לכעוס עלי."

הטיפוס השני הוא הטיפוס הנימנע. מראש לא ייקח על עצמו מטלות, ייפחד להראות נוכחות, ולא יהיה נוכח, או יהיה בנוכחות חלקית ורק במקומות בהם ירגיש מספיק ביטחון יצליח להביא את עצמו לידי ביטוי.

אצל שני הטיפוסים השתרשו דפוסי חשיבה מעכבים, והם בעיקר יהיו עסוקים באיך לא לאכזב.

בני הזוג השניים לרב יהיו מאוד דומיננטים, כאלה שלוקחים על עצמם הרבה אחריות ומשימות, ויהיה להם קל יחסית לנהל מערכת יחסים באופן הזה. אבל לא לאורך זמן.

בסוף, נוכחות שני בני הזוג נדרשת כדיי לקיים מערכת יחסים טובה ויציבה.

בתקשורת טובה ופתוחה ניתן יהיה לגשר על הפערים האלה, ובעיקר להבין שנדרשת יצירתיות כדיי לתפקד במשותף.


אימפולסביות- לאנשי הקשב וריכוז יש נטיה לאימפולסיביות, הדחף אינו עומד במסוגלות לחשוב לפני מעשה. ויש נטיה לחשוב שהם "יורים" מבלי לחשוב. זה מתבטא גם בצורך מיידי לכאן ועכשיו.

אני מתארת את המוח של הקשו"רים כעיסה אחת. ומתוך העיסה הזאת צריך לדלות בדיוק את האינפורמציה הנכונה ולהתאימה למצב. לפעמים זה לא ממש מצליח. ואז השיח עלול להיות פוגעני, חסר טאקט או לא מאה אחוז קשור לנושא.

כי המסוגלות לשליפה מהמוח אינה חלקה כמו אצל אנשים ללא קשב וריכוז. ניסיתם פעם להוציא קוביית שוקולד מתוך בלילת פנקייק? דורש מאמץ, וייצאו עוד חלקים שאינם הקוביה עצמה. אז כזה.

הכאן ועכשיו מביא גם לרכישות מיותרות, או לרכוש שוב חפצים שכבר ישנם.

תקשורת- לשוחח עם קשו"ר עלול לעורר אנטיזוגניזם, תסכול רב, וזה בעיקר דורש לנטרל הסחות סביב לפני שניגשים לשיחה. שאני זקוקה להקשבה אני מוודאה שבן זוגי אכן איתי ושהוא פנוי להקשבה. בעצם זה תקף לכל הזוגות. עם אנשי הקשב וריכוז זה דורש לשים לב לפני שמתחילים לשוחח. לוודא שאכן הוא איתי.

יהיה קשה מאוד לזרוק לחלל האויר הערה, או משפט וןלחשוב שתהיה המשכיות מהצד השני. מראש להימנע משיחות מטבח-סלון כאלה. (אני בסלון והוא במטבח).


איחורים- בגלל שכל מה שקשור להתתנהלות במרחב דורשת מאמץ מאוד גדול הם מאחרים כרונים. ריבוי משימות הוא בלתי אפשרי, והתארגנות לכל משימה הופכת להיות מאמץ בפני עצמו. לכן, הרבה פעמים הם יעדיפו לא להתחיל בכלל בפעולה.

מה שמתסכל זה שמשימות קצרות, כמו לחתוך סלט, לבטל כרטיס אשראי, לשלם דוח, אפילו להתלבש, יכולים לקחת הרבה יותר זמן מבדרך כלל. כל יציאה מהבית דורשת היערכות ארוכה יותר, ולו רק כי כל פעם שוכח משהו אחר שלא לקח.

בגלל שמשימות כל שהן לא באות בקלות, לרב הן יידחו כמה שניתן.

דחיינות היא חברה טובה של הקשו"ר.

האם זה אומר שנדרשת סלחנות לכל האיחורים או לכל המטלות שיש לעשות? בעיני לא, אבל אני גם לא לוקחת על עצמי לחנך ולהעמיד במקום אם לא עומד בקנה אחד עם התוכניות המשותפות.


קצב וריקוד, או קשב וריכוז, אתם תחליטו איך אתם מתיחסים להתנהלות מול הפרטנר שלכם.


אני מאמינה כי אנשי הקשב וריכוז הם אנשים מאוד מיוחדים, יצירתיים מאוד, אוהבים ומלאי חום, רגישים מאוד ולכן זוגיות עם קשו"ר מביאה עימה פוטנציאל צמיחה אחר. גבוה יותר.

יש באמת מצבים בהם אני תופסת את עצמי מתחרפנת מלחזור על כל משפט כמה פעמים, ומה שאני מספרת בבוקר עד הערב כבר יישכח ואצטרך לחזור על זה שוב. לקחת בחשבון שזמן התארגנות יכול להיות גם שעתיים, ואם יש ארוע חשוב אני צריכה לוודא כל הזמן שהשעון בכוננות אצלו. הנטייה לחשוב שדברים לוקחים צ'יק צ'ק ובפועל נמשכים שעות מתסכלת גם.

עם השנים, וככל שרמת ההיכרות ביננו הולכת ומעמיקה והקשר רק הולך ומתעצם, אנחנו לומדים גם לצחוק על הקושי. לקחת דברים בפרופורציה המתאימה.

האם זה קל? לא. האם העלאת המודעות ושיח קבוע ומתמשך עוזר? תמיד.

חשוב לזכור שהצד השני שאינו קשו"ר, לא מתפקידו לנהל, להוביל, לקבוע, ולקחת אחריות מלאה על בעל הקושי. . קחו בחשבון שהקשו"ר יכול הכל, בדרכו, ובזמנו.

פנו את האנרגיות לדברים החשובים באמת. וקחו בחשבון שאובייקטיבית מוחו של הקשו"ר פועל וחושב אחרת.

סבלנות. ובעיקר התכווננות משני הצדדים לעשות הכל שיהיה יותר טוב.

זה אפשרי. דברו על זה.

ענת סלע (MA)

ייעוץ זוגי ומיני.

מומחית למערכות יחסים.

מימין- מה עבר בראש של קשב וריכוז בכל רגע נתון
בטח שאני איתך

73 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page