נחתתי אצל ההורים שלי עם שתי מזוודות, עיניים מפוצצות מבכי, ותחושת וואט דה פאק אחת גדולה. חזרתי בת 30 לחדר בו גדלתי, משם תמיד חיפשתי איך לעוף. טלפון ממך לא איחר לבוא, איכשהו ובזה אני עד היום מצטיינת, לא הייתי מסוגלת לחשוב על שום דבר חוץ מאשר להעיף אותך מהחיים שלי. מסתבר שאני טובה במעשים. אח"כ אני מבינה למה עשיתי אותם. כך בדיוק גם הייתה הפרידה ממך.
את הדייט הראשון אליו יצאתי עם בחור שהכרתי און ליין אני לא ממש זוכרת. מה שכן זכור לי זה כמה קיללתי אותך כל הדרך אליו וחזרה. מאז אני חושבת לא התעסקתי יותר במה היה, אלא במה יהיה. הכי אופטימי שיש.
מכירים את זה שמשפט מאדם זר יכול לשנות תפיסות עולם או לתת איזה בוסט לשינוי? אז זה קרה לי בביקור אצל רופא השיניים שלי. אז לא הבנתי עוד עד כמה. "נו אז מה קורה", הוא שואל אותי בעודי יושבת / שוכבת במאוזן מתחת למנורה ענקית עם המון מכשירים בפה. הנה עוד שניה ואני מספרת לך את בדיוק מה שאתה רוצה לשמוע. שיניתי סטאטוס, אני בהריון וכן אתה הראשון שבחרתי לספר לו על זה אז טוב ששאלת. אה לא? נכון, רק אתה כמו עוד רבים מהסביבה לא מניחים למי שהיא לא נשואה, וכולם כולל כולם מתגייסים לטובת העניין.
חייכתי בשתיקה. ואז הוא אמר לי משפט, שאני מצטטת אותו עד היום, והוא נכון לכל התחומים בעולם. "בתקופת הצייד, את חייבת להראות במיטבך". נכון שהיו עליי כמה קילוגרמים עודפים, נכון שתמיד זה יהיה סיפור חיי, אבל להגיד את זה ככה בקול רם? שתקוע לי בפה סאקשין, מנורה, מראה ועוד מחודדים כאלה ואחרים ששמורים היטב לרופאי שיניים ואין לי באמת יכולת להגיב חוץ מאשר להנהן, או לחייך או מה שאיפשר לי עם כל האיססטרומנטים האלה בפה. ואללה? עם כל זה שאתה חצוף, ודביל שזה באמת מה שאמרת עכשיו, לקח לי כמה שבועות להבין להבין שאולי יש משהו במה שאמרת. בכל אופן לקחתי את המשפט הזה ברצינות...שאני לעצמי, ואף אחד לא חי את חיי במקומי. עשיתי מעשה. בעצם כמה.
קרו לי כמה דברים במקביל: 1. יצאתי מהבית של הורים 2. קניתי אוטו 3. התחלתי בדיאטה והמשכתי והתמדתי 4. נרשמתי לחדר כושר והלכתי והתמדתי! 5. מצאתי עבודה נו איפה הכפיים? (נראה לי שמירי רגב עוד הייתה דוברת צה"ל), דברים החלו מסתדרים. הכל סביבי נראה מתייצב, אני מצליחה לשלוט בכל תחומי חיי.
חוץ מ... זוגיות. אני חושבת שמכאן התחילה התקופה שבה פיתחתי את הדוקטורט בנושא דייטים וזוגיות.
דייטים, הכרויות, זוגיות לטווח הקצר והארוך. גברים תל אביבים, ומהסביבה, כאלה שגדלו בתל אביב, או מתאמצים להיות תל אביבים, כאלה שהחמיאו ונעלמו כאלה שלא החמיאו ונשארו, כאלה שנעלמו אחריי הדייט השני, היו הרבה כאלה, גרושים ללא, גרושים פלוס, רווקים, צעירים ממני מבוגרים ממני, עם שמות מוזרים, שלמדו איתי בתיכון, שהכירו לי, שהכרתי לבד, מאתר הכרויות, מהפייסבוק, מהעבודה, כאלה שבאו לאסוף אותי לכל דייט, אחד אפילו השאיר לי סלסלת תותים על הדלת עם פתק עליו צייר לב, ושבוע אחריי נעלם, אחד כבר סיפר עליי להורים שלו, וסתם כאלה שאמרתי אולי יצא מזה משהו. לא יצא מאף אחד כלום. גורנישט. נאדה.
ואואו כמה אופטימית הייתי יצאתי למאות דייטים בחיי. אני לא מגזימה.
בזמן הזה כבר הפסקתי לעדכן את החברות שלי על דייטים שאני יוצאת אליהם, כי כבר לא היה לי כוח לקבל שיחות עידוד, אם נכשל, או שיחות התלהבות מהתקדמות של דייט כזה או אחר. החלטתי שאני שומרת לעצמי את מה שאני עוברת, שיהיה מה לעדכן אספר.
שלוש וחצי שנים של דייטים נוראיים יותר ונוראיים פחות, מערכות יחסים טובות יותר וטובות פחות הובילו אותי לשבת אצל מאמנת אישית אלופת עולם חכמה בטירוף שעזרה לי להבין כמה וכמה דברים. על האישיות שלי, במקום העבודה, על האופי שלי במערכות יחסים, ובכלל על הדרך שלי למציאת זוגיות.
כמה שחשבתי שהוד רוממותה (היינו אני) יודעת הכל ובאמת שאף אחד לא יכול לחדש לי, היא הצליחה פשוט לקרוא אותי כמו ספר פתוח, ולגרום לי להבין מה בעצם אני עושה לא נכון.
אחרי האימון האישי, לקחתי פסק זמן של חודשיים או אולי שלושה בהם גם נסעתי עם חברות למקסיקו וגווטאמלה לחודש טיול מדהים בו החלטתי שאני לוקחת הפסקה מכל הטירוף הזה של מציאת זוגיות. די.
לוקחת נשימה עמוקה ומחליטה שאני נפרדת מהמרוץ המטורף הזה של מציאת זוגיות. מפסיקה לרוץ. מתחילה ללכת בדרך שלווה ונעימה, מנסה גישות חשיבה חדשות, ומנצלת את כל הכלים שנתנו לי לחשיבה טובה יותר.
אתם יודעים מה קרה לדייט שבא אחכ? הוא גם היה האחרון .
וככה בעודי מטיילת בחו"ל, שלחת לי הודעה בפייס.
"היי
אשמח להכיר
אופיר"
המשיכו לעקוב. חלקו האחרון של הבלוג ממש אוטוטו.