יום הולדת 30 חגגתי בחוג חברים קטן וקרוב. ככה רציתי. שבועיים קודם לכן עוד הייתי בזוגיות שנמשכה קרוב לשנה, עם בן זוג שהייתי משוכנעת שהוא האחד.
הייתה לנו זוגיות כיפית, מפרגנת. הוא היה איש שיחה מדהים, מרתק, הוא היה מצחיק אותי, קונה לי מתנות קטנות, משאיר לי פתקים בכתב יד המזעזע שלו, שבאיזשהו שלב פשוט הייתי מנחשת שהייתה כתובה שם מחמאה, או משהו חמוד אחר, איזה מאבק זה היה לפענח את הכתב.
היינו מטיילים המון ביחד, כל סוף שבוע היה מוקדש למקום אחר, היינו מגלים פארקים, בתי קפה, חופים חדשים כל הזמן היינו מחפשים את היעד הבא. מקומות שאהבנו ממש היינו נוהגים לחזור אליהם ולגלות שם דברים חדשים, ממשיכים ליהנות ממה שהטבע היה מציע לנו.
היינו בטוחים בזוגיות שלנו, במה שכל אחד מביא אליה, ובדרך בה כל אחד משקיע בה.
מכירים את השיר שרוני דלומי שרה "ההתחלה של הסוף קורעת לי את הבטן"?
ככה היה החודש האחרון שלנו ביחד. התחלנו לדבר על חתונה. הנושא תמיד היה על השולחן, אבל אני הפכתי הנושא למעשי.
לא על כמה מוזמנים, איפה ומתי, אלא, על נישואין, מיסוד הקשר. על טבעת. מחויבות לכל החיים. נו כזה...
לאט לאט הבנתי שאנחנו לא באמת מדברים על אותו דבר, שאנחנו לא באמת נמצאים באותו שלב בחיים שבו שנינו רוצים את אותם הדברים.
התחלנו לריב והמון. כל דבר קטן עורר אצלך התנגדות, בדרכך הנעימה, תמיד הצלחת לבטל את מה שהצעתי או את הרעיונות שהבאתי. הכל בשלוות נפש, זה חירפן אותי עוד יותר, שאני מדברת על משהו מאוד גדול ואתה, פשוט בשלך. לא באמת נמצא איתי במחשבות.
לא הבנתי איך זה יכול להיות שאתה הוא אותו אחד שאני כל כך אוהבת, האיש שלי שאיתו אני חיה, משתפת בסודות הכי כמוסים שלי, מבלה איתו זמן איכות, שאיתו אני מרגישה מעל הזמן. אתה איש שיחי, הכי קרוב אליי, השנה האחרונה שלנו הייתה הכי קרובה שהייתי למישהו, מתנגד לכל מה שאני מציעה, פתאום המקום שלי אצלך לא היה כל כך ברור.
התשובות שלך חזרו והיו אותם משפטים שלא הסתדרו לי עם כל מה שבניתי לי בראש.
הצעתי שנלך ליועץ זוגי. לא יכול להיות שאחרי כל השנה האחרונה אנחנו לא מצליחים לדבר. אתה הסכמת, ואפילו ביררת לנו על מישהי שאתה חושב שהיא יכולה לעזור לנו לגשר על המחלוקות, שתעזור לנו לתקשר.
אחרי שעברו כמה ימים, התקשרת אליי ושאלת אותי על יום בו יהיה לי נוח ללכת ליועצת זוגית.
רק השאלה הזאת הפתיעה אותי ועצבנה אותי מאוד. אולי כי כל דבר עצבן אותי בך בשבועות ההם.
עניתי לך בטון כועס : "כאילו שאתה לא יודע מה התוכניות שלי"
ענית לי תשובה שלמעשה סגרה מבחינתי את כל האופציות. "אני לא מבין למה אנחנו הולכים לייעוץ זוגי, אם המטרה היא לשכנע אותי להתחתן איתך".
אני כבר לא זוכרת איך הסתיימה השיחה. כי בשניה זו נשמטה לי הקרקע מתחת לרגליים. לרגע חשבתי שאולי לא שמעתי טוב, או שפירשתי את דבריך אחרת ממה שהתכוונת.
זה היה הרגע בו נפל לי האסימון.
שחזרת הביתה באותו ערב, כבר הייתי באריזות.
פתחתי בקבוק יין, שמתי מוזיקה, ופשוט התחלתי לארוז. את כל השנה האחרונה, לשתי מזוודות ענקיות.
אני לא אשכח את הפנים המופתעות שלך בכניסה לבית, התחלת לצחוק כי חשבת אולי שזה עוד אחת מהדרמות שלי.
אז זהו שלא. אני ממשיכה הלאה. מתקדמת עם מה שאני רוצה להשיג לעצמי בכוחות עצמי. אין לי מושג איך יצאתי משם, סיימתי את כל בקבוק היין לבד. אולי גם אתה לקחת לך כוסית, לא זוכרת. זה היה ונגמר.
עוד לא ידעתי מה צופן לו העתיד (שתקום כבר האפליקציה הזאת נו), היום אני יכולה לספר שהתחיל המסע הכי טוב שעברתי עם עצמי בחיים שלי.
מסע בו הרשתי לעצמי לעשות רק דברים שעושים לי טוב, השקעתי בעצמי כמו שלא השקעתי אף פעם. אני עדיין שם, המסע שלי עוד לא נגמר, ואני לא באמת רוצה שיגמר.
זהו בלוג ראשון מתוך שלושה.
בבלוג הבא אפרט יותר על מה שעברתי אחרי הפרידה ההיא, מה היא עשתה לי ובעיקר איך הצלחתי לצמוח ממנה, להיות ולהשיג את מה שאני היום.
המשך יבוא. ממש אוטוטו. מוזמנים לעקוב.