מערכות יחסים מעבר לים, או בכלל מערכות יחסים בין תרבותיות הן ענין מורכב מאוד. לצד הדילמות והקונפליקטים הקיימים אצל כל בני זוג, נוסף אלמנט משמעותי והוא התרבות ממנה כל אחד מגיע.
האופי של כל אחד מורכב גם מהתרבות ממנו הוא מגיע. גם אם שניכם ממדינות מערביות, עדיין קים שוני בדרך בה גדלתם, לדמויות אליהם נחשפתם שהשפיעו על מי אתם היום, ומכאן מערכת היחסים עם אדם שגדל במדינה אחרת, תהיה מורכבת יותר.
בלתי אפשרית? לא בהכרח.
שימו לב לסיפור מקרה הבא.
מה אתם הייתם עושים במקום הבחורה הזאת?
סיפור המבוסס על מקרה אמיתי. הפעם אני חורגת ממנהגי ולא כותבת מה הייתי מייעצת לבחורה לעשות.
✈
בנסיעה האחרונה שלי לארצות הברית, בין פגישה אחת לאחרת נתקלנו זה במבט של זו כאילו על הדרך, אבל בעצם התכוונו לכך.
שיחה שהתחילה ליד המעלית בה הבנו שאנחנו הולכים לאותה פגישה, התגלגלה בהמשך בכזאת טבעיות שהיה ברור שאנחנו ממשיכים מכאן ביחד. לאנשהו ולא משנה לאן.
קבענו לצאת לדרינק בסוף היום, גם אתה לא מקומי ואיך שהוא זה נתן לך אחלה תירוץ לא לדעת לאן אתה לוקח אותי. (רק אח"כ תספר לי שהתקשרת לחבר שלך שגר בעיר הזאת כדיי לדעת איפה הכי טוב לשבת).
אז אנחנו בדרינק. המילה הכי לא מחייבת לדייט. מדקה לדקה שעוברת אני מבינה שאני - עם פרפרים בבטן. צוחקת (כי אתה מצחיק אותי), דומעת (כי אתה מרגש אותי), וכל הזמן הזה אני מחכה שמישהו יעיר אותי ויגיד לי שהוא לא באמת מתלהב ממך. הוא עוד שניה קם והולך. כי אני אלופה בלספר לעצמי למה דברים לא יילכו גם שהם כבר קורים ואשכרה טוב לי. אני לא מהססת לבטל את הרגע בתירוץ, הייתי ראיתי חוויתי תודה ושלום.
בת 38, רווקה, אחריי אין ספור דייטים אני מתחילה לחשוב שאולי המאמץ שהשקעתי בגברבריי ארצנו היה לחינם. והנה רק הייתי צריכה לטוס 3000 קילומטר כדיי לפגוש את האחד.
בסיום הפגישה, ליווית אותי במחווה ג'נטלמנית למלון נפרדת ממני יפה לשלום ואמרת לי "היה לי ממש כיף, אשמח לעשות זאת שוב מתישהו".
עם חיוך דבילי מרוח על פניי, שיכורה ממחשבות וקצת מהיין עליתי לחדר ואני מתחילה בחישובים.
בן 42, גרוש ללא ילדים, נראה לפי הטעם שלי, גבוה במידה הנכונה, מתלבש כמו שרק גברים בחו"ל יודעים להתלבש. למה שלא ייצא מזה משהו טוב? מה מחכה לי בעצם בארץ? (באיזה קלות אני מוותרת על כל מה שיש לי). אבל הערב שהיה לי עכשיו פתח לי איזה רעיון שכלל לא העלתי על דעתי. וואו, מה, יכול להיות שזה יהיה כל כך פשוט?
יש לי עוד שבוע בלבד להיות פה. ואני חייבת לראות אותו שוב. לברר מה היה פה באמת?
אני מתלהבת כי אני בחו"ל ולבד? או כי באמת יש פה מישהו שמצא חן בעיני ואני רוצה לתהות עוד על קנקנו?
מה זה משנה, חשבתי לעצמי, השעון מתחיל לתקתק ויש לי לוח זמנים ברור ואני צריכה לוודא שהוא הופך להיות חלק מהלו"ז שלי בכל אווירת העסקים שאני אמורה להוביל.
במהלך השבוע נפגשנו ערב ערב, כל פעם המשכנו עוד קצת ומתחנו את השעון עוד, עד שאחרי שתי פגישות נוספות, כבר לא חזרת למלון שלך והמשכנו יחד עד הרגע בו ליווית אותי לשדה התעופה, בו נמרח לי האיפור על כל הפנים, בבבכי ודמעות של ילדה בת שש שלקחו לה את הצעצוע שהיא הכי אוהבת.
"מה בעצם היה פה?" אני שואלת אותך בעודי מתייפחת, ולא אכפת לי שתראה אותי בפרצוף בכי שלי (למה זה תמיד נהיה כזה מכוער שבוכים)?.
"פשוט אהבה", ענית בכזאת פשטות.
"מה יהיה עכשיו?" שאלתי, כאילו התשובה לא ברורה לי ואני חייבת שמישהו יגיד לי את זה בקול רם כי לעצמי אני לא מאמינה.
"הזמן יגיד". ענית בקור רוח שלך, שלמדתי להעריץ בשבוע הזה שחלף.
התנשקנו ארוכות ונפרדנו.
לא הפסקתי לבכות כל הדרך חזרה הביתה, מתייסרת על מר גורלי, ואיך זה יכול להיות שמצאתי את האחד שלי אבל הוא מליון קילומטרים ממני. "אני באמת עכשיו הולכת לחזור לאתר הכרויות?" תהיתי לעצמי בלב, מי מסוגל בכלל לחשוב על גברים אחרים אחריי מה שעברתי בשבוע הזה.
הנחיתה בישראל, השאירה אותי עדיין באויר שהדלקתי את הסלולארי וראיתי אור מהבהב המבשר כי מחכה לי הודעה חדשה:
"מקווה שהייתה לך טיסה נעימה, היה לי לעונג להכיר אותך, אני מרגיש איתך משהו שמילים לא יכולות לתאר, ואני יודע שאראה אותך שוב".
עברו מאז שנפגשנו שלושה חודשים.
מאז אנחנו מדברים פעמיים ביום, מסתמסים באופן שוטף, ובכלל אני חיה באוירה של ריחוף תמידי.
עוד חודש תגיע תקופת החגים -ואתה מגיע לארץ לראות אותי, את משפחתי ולדבר על העתיד שלנו.
מה עושים? עוזבים הכל ועוברים? הרי בסך הכל בילינו שבוע יחד, היה לנו מאוד כיף, שנינו אנשים מבוגרים והכוונות שלנו זהות אבל מה זה אומר בעצם?
ואם הוא יגיע לכאן? כמה אחריות תהיה לי עליו? שיהיה לו טוב, שימצא עבודה, שיהיו לו חברים?
אכן, דילמה.
התשובה היא לא חד משמעית אבל יש לכל החלטה משמעויות.
כתבו לי מה דעתכם.
ענת סלע ׁ(MA)
מטפלת זוגית ומאמנת למציאת זוגיות.
מומחית לךמערכות יחסים.
Comments