לפני חודש פגשתי חבר ותיק. כמה שמחתי לפגוש אותו! חבר כזה שאת פוגשת ומיד נזכרת במלא אירועים משותפים שחלקתם, איך הוא תמיד היה לצידך, עודד אותך ותכלס את חייבת לו הרבה מהמקום בו את נמצאת היום.
הופתעתי ממנו מאוד. המצב של הסגר פלוס בידוד וניתוקים חברתיים, האטה בעבודה, משפחה רחוקה לא חשבתי שנפגש בזמן הקרוב.
אבל מוטי, כמו מוטי, תמיד מגיע. באמת חבר אמת, מזהה משבר, קושי, בלת"מ, משהו חדש, משהו מתחדש והוא מגיע.
אספר בכמה מילים על מוטי כדיי שתבינו מעט עם מי יש הכבוד.
מוטי מגיע ממשפחה שמחה, מאלה שתמיד כיף להגיע אליהם. אמא שלו תמיד מנסה לבשל דברים חדשים, אבא שלו ממציא המצאות, בחיי, אף אחת מהן לא זכתה להכרה אבל זה לא מנע ממנו מלהפסיק לנסות ולהמציא, יש לו אחים ואחיות, כולם שותפים לאותה אוירה שאומרת האפי האפי לייף, ויאללה והנה עוד שניה מתחילה המסיבה.
אבל אל תטעו, עם כל אווירת המסיבה הזאת הם לוקחים אחד את השני ממש ברצינות. יש לא מעט אנשים שמקשים עליהם, סולדים מהם, לא מבינים ממה הם חיים, וככל שיותר לא מבינים אותם ככה הם יותר מלוכדים.
ומוטי, מתעלה מעל כולם. אני חושבת שאבא שלו סימן אותו כבעל הפוטנציאל האידיאלי להמשך השושלת המשפחתית. שמוטי מגיע, אף אחד לא נשאר אדיש, בטח שלא אני. "איך אתה יודע שאתה כל כך נחוץ?" אני שואלת אותו, תוך שאני מרפה מהחיבוק החם, כי גם ככה אפ'חד לא רואה אז מה אכפת לי? כזאת אני, בועטת במוסכמות, לוקחת סיכונים, חיה על הקצה.
"שדיברנו בטלפון ולא יכולתי שלא לשמוע שאת צריכה עידוד ממני, פוש קטן כדיי לחזור לעניינים. אז באתי. באמת לקצר, אני עמוס בטרוף."
"מצב פסיכי לא?" אני שואלת, וממשיכה, "אם אני אשמע עוד מישהו אחר אומר לי שיש פה הזדמנות לצמיחה אני לא יודעת מה אעשה..." והוא עונה, "פסיכי או לא, זה מה שיש כרגע, אז מה נשאר לנו לעשות? לבכות על מר גורלנו או להבין שבאמת, יש פה הזדמנות לעשות משהו אחר. להבין שאם אין אני לי מי לי, ושכולם סביב יקפצו לך", אמר,
מה את הכי אוהבת לעשות?" הוא ממשיך.
אני לא ממהרת לענות ומחזירה לו בשאלה. " אתה מבין למה אנשים לא יודעים לפעמים איך לאכול אותך? אתה כזה אופטימי, והאופטימיות שלך יכולה ממש לעצבן. הנה ממש עכשיו אני מתעצבנת עליך ותוהה מתי תפסיק עם כל החשיבה חיובית הזאת, ושמחשבה בוראת מציאות, ושלא מספיק לחשוב צריך לעשות..."
"אל תהיי כזאת, את מתה עלי ועוד יותר אוהבת שאני מגיע, למרות או בזכות כל המשפטים האלה...." ותשמעי בזמן האחרון אני מוצף בעבודה. אין לי מושג על מה כולם מדברים, אני לא מפסיק להתרוצץ בין לקוחות, פתאום כולם קוראים לי.
"אני יכולה להבין למה מוטי". עניתי.
"תשמעי", הוא אומר לי, "אני כאן רק כדיי להזכיר לך לעשות לייק לעצמך, לצלם לעצמך את הסלפי הכי מוצלח שלך ולעלות אותו לסטורי של החיים. ככה. פשוט.
לא לפני שתעלי לעצמך תמונה זוגית ואז משפחתית הורסת.
ואז נכנס לטראנס של משפטי מונולוג, שאי אפשר לעצור:
"הסיכון הגדול ביותר הוא לא לקחת סיכונים"
"אין קיצורי דרך למקומות אליהם שווה להגיע"
"כווני לירח, אפילו אם תחטיאי, תפלי בין כוכבים"
"נסי, מקסימום זה יצליח"
"אם אין פתרון אין בעיה"
"אני מאמין גדול במזל, ככל שאני עובד קשה יותר ככה יש לי יותר ממנו"
"די נו, תמשיך, והעליתי חיוך על פניי. "תיכף אני מתקבלת למשפחה שלכם. "
"למשפחת בציה? הצחקת אותי" הוא ענה.
"אין לך סיכוי! ואני ממש חייב ללכת , והתחיל להתרחק ממני.
עכשיו הוא ממש עצבן אותי. אני? לי אין סיכוי? אני יכולה לעשות כל מה שאני רוצה ואיך שאני רוצה!
"אין לך סיכוי" הוא הסתובב והמשיך להתרחק, וצעק לי:
"למשפחת בציה תנאי הקבלה מחמירים במיוחד". הוא היה מאוד רציני.
הסתכלתי עליו מתרחק ממני וצעקתי לו חזרה, "הכל אני יכולה!"
הסתכלתי עליו מתרחק ממני וחשבתי לעצמי, ברור שאני יכולה.
גם כן מניאק המוטי בציה הזה!
רווקה או בזוגיות? מתאים לך להכיר אותו? תני לי להיות המוטי שלך... דברי איתי.
לחוות, לשנות, להעז.
ענת סלע.