לקום בבוקר כי אני רוצה.
לא לצאת מהמיטה כי שני פרצופי זאטוטים עומדים מולך ומגישים לך את המשקפיים והקליפס לשיער (הם מכירים את הרוטינה שלי מבלי שידעתי שיש לי אחת כזאת).
לקום מבלי לקלח, להלביש, לארגן, להכין סנדביץ', לקום אחרי שנת לילה שלמה רצופה טובה ומפנקת.
לתכנן יום שלם מבלי לתכנן אותו בכלל.
פתאום אני אומרת בא לי, וזה עובד!
להיכנס למקלחת ולא לדמיין שמישהו קרא: "אמא"! להתקלח המון זמן, מבלי לחשוב אני מאחרת, מתי אתלה את הכביסה מהמכונה שסיימה כבר לפני שעה, או מתי אסדר את הבאלגן של הקטנים בסלון.
לאכול מה שבא מתי שבא ואיך שבא.
לשתות אלכוהול באמצע היום. כי אני רוצה ויכולה.
לשבת על ספסל ברחוב, ולהסתכל על העוברים והשבים ולהנות מזה. פחות מה'להסתכל' אלא יותר מה'לשבת'.
להביט אל בן זוגי, אבי ילדיי ולהבין שבחרת נכון.
להזכיר לעצמי למה התאהבת בו לראשונה, לצחוק מאותם דברים, לחלוק רגעים יפים של אושר זוגי.
משהו בשקט הזה של חו"ל, גם אם אנחנו בהמון הסואן של מדריד מעצים יותר ויותר את התחושה שאף אחד לא יכול עלינו, שמה שהשגנו עד עכשיו לבד מתעצם ומתגבר הרבה יותר ביחד.
טיפולזוגי הכי טוב שיהיה לי או יהיה לי פשוט קרה.
בלי אף מדריך, או מטפל או מנטור.
רק אתה ואני. והאירופה הזאת, הכיכרות האלה, והטירוף הזה שהשארנו מאחור.
חמישה ימים מעולים. ממליצה.
*תודה לביביסיטר המדהימה שלנו שנשארה עם שני הבנדיטים הקטנים ונתנה לי את האפשרות לשחרר ובאמת להתגעגע. נרשם- שחררתי. (טוב נו רק קצת).