מה אנחנו מסתירים שאנחנו משקרים?

למה אנחנו משקרים? על המציאות שאנחנו ממציאים כדי שנוכל לחיות עם המציאות האמיתית

• מתי השקר הופך למנגנון הגנה שעוזר לנו להתמודד עם אמת שקשה לנו לשאת.

• אילו שקרים אנחנו מספרים בתוך זוגיות, ומה הם עושים לאמון ולאינטימיות.

• למה גם כהורים אנחנו לפעמים מעדיפים להמציא מציאות מרגיעה במקום לפגוש עם הילדים את האמת.

• מה ההבדל בין שקר כמנגנון הגנה לבין שקרנות פתולוגית.

• ואיך מובחנות מאפשרת לנו לפגוש את האמת, גם כשהיא לא נוחה, בלי להזדקק למציאות חלופית.

  

  זה אמיתי? שקר כמנגנון הגנה

יש משהו כמעט פרדוקסלי בשקרים. רובנו רוצים לחשוב על עצמנו כאנשים ישרים, שמעריכים כנות ואמת, ובכל זאת, כולנו משקרים לפעמים. שקרים קטנים וגדולים, לאחרים ולעצמנו. אנחנו משמיטים פרטים, מעגלים פינות, משנים גרסאות, מסתירים, מייפים ולפעמים אפילו בונים סיפור שלם שאין לו הרבה קשר למה שקרה באמת.

אבל למה בעצם? מה גורם לאדם לבחור בשקר במקום באמת? האם אנחנו משקרים כדי להשיג משהו, כדי להימנע מעימות, או שאולי לפעמים אנחנו פשוט לא מסוגלים לשאת את מה שהאמת עלולה לעורר בנו?

אני חושבת שאחת הדרכים להבין שקרים היא להתבונן בהם לא רק כהתנהגות לא מוסרית, אלא גם כמנגנון הגנה. כאשר המפגש עם המציאות קשה לנו מדי, אנחנו מייצרים מציאות מקבילה. כזו שתאפשר לנו להמשיך לתפקד, לשמור על הדימוי העצמי שלנו, להימנע מבושה, מאשמה, מאכזבה או מאובדן. אנחנו לא בהכרח משקרים כי אנחנו רוצים לפגוע במישהו. לפעמים אנחנו משקרים כי אנחנו לא יודעים איך להתמודד עם מה שיקרה אם נגיד את האמת.

השקר כמנגנון הגנה: מה אנחנו מנסים לא לפגוש?

נניח שאדם חוזר הביתה מאוחר ומספר לבת זוגו שהישיבה בעבודה התארכה, למרות שבפועל הוא בילה עם חברים. אפשר כמובן לשאול למה הוא לא אמר את האמת. אבל אפשר גם לשאול מה היה כל כך מאיים באפשרות לספר אותה. אולי הוא חושש מתגובה כועסת, אולי הוא מרגיש שאין לו מספיק חופש בקשר, אולי הוא מתקשה לעמוד מאחורי בחירה שעלולה לאכזב את בת זוגו, ואולי הוא לא רוצה לפגוש את העובדה שהוא מעדיף לפעמים להיות במקום אחר.

השקר מאפשר לו לדחות את המפגש הזה. במקום להתמודד עם המתח, עם האכזבה או עם האחריות לבחירה שלו, הוא מייצר הסבר אחר למציאות.

וכך נוצרת מציאות מקבילה. בהתחלה היא אולי קטנה וממוקדת, אבל כדי לשמר אותה נדרשים עוד הסברים, עוד השמטות ועוד שקרים. האדם כבר לא רק מסתיר את מה שעשה, אלא עסוק בניהול הסיפור שסיפר.

במובן הזה, השקר הוא פתרון קצר טווח לבעיה רגשית. הוא מפחית חרדה ברגע מסוים, אבל לא באמת פותר את הקושי. להפך, הוא עלול להעמיק את המרחק של האדם מעצמו ומהאנשים הקרובים אליו.

השקרים שאנחנו מספרים בתוך זוגיות

זוגיות היא אחת הזירות שבהן האמת והשקר נפגשים באופן המורכב ביותר. אנחנו רוצים להיות אהובים, רצויים ומקובלים, אבל לא תמיד מוכנים לחשוף את כל החלקים שלנו. לפעמים אנחנו מסתירים קנייה, התכתבות, מפגש, פנטזיה מינית, חוסר שביעות רצון או אפילו את העובדה שאנחנו כבר לא מרגישים כפי שהרגשנו פעם.

לא כל הסתרה היא בהכרח שקר, ולא כל פרט בחיים חייב להיות חשוף בפני בן או בת הזוג. לכל אדם יש זכות לפרטיות, לעולם פנימי ולמרחב אישי. אבל יש הבדל בין שמירה על פרטיות לבין יצירת מציאות כוזבת שמונעת מהאדם האחר לקבל החלטות בתוך הקשר מתוך ידיעת המציאות.

נכון לא נכון חרטט בביטחון

לפעמים אנחנו משקרים כדי לשמור על השקט. אומרים שהכול בסדר כשאנחנו פגועים, אומרים שאנחנו מרוצים כשאנחנו לא, מסכימים למשהו שאנחנו בכלל לא רוצים. לפעמים אנחנו אפילו משקרים לעצמנו: משכנעים את עצמנו שהקשר טוב, שהכול יעבור, שאין לנו צורך לדבר על מה שמפריע לנו.

וכאן יש בעיניי נקודה מעניינת. לא תמיד השקר מופנה כלפי בן הזוג. לפעמים אנחנו צריכים קודם כול להסתיר את האמת מעצמנו. כי להודות שאנחנו לא מאושרים, שאנחנו רוצים משהו אחר, שאנחנו מקנאים, שאנחנו כועסים או שאנחנו לא נמשכים כפי שהיינו פעם, מחייב אותנו לפגוש שאלות שאין לנו עדיין תשובות אליהן.

ומה עם השקרים שאנחנו מספרים לילדים?

גם בהורות אנחנו משקרים, לפעמים מתוך כוונות טובות מאוד. אנחנו אומרים שאין ממה לפחד, שהכול יהיה בסדר, שאבא ואמא לא רבים, שהזריקה לא תכאב, שהעוגיות נגמרו, או שסבא פשוט נסע למקום אחר.

מחקרים בתחום ההורות מתייחסים לתופעה שנקראת Parenting by Lying – שימוש בשקרים כדי להשפיע על התנהגותם, רגשותיהם או אמונותיהם של ילדים. למשל, איומים שאינם אמיתיים כדי לגרום לילד לציית, הבטחות שלא מתכוונים לקיים, או הסברים מומצאים כדי לחסוך ממנו עצב.

לא כל אי אמירת אמת לילדים היא בהכרח מזיקה. יש הבדל בין התאמת מידע לגיל וליכולת ההבנה של הילד לבין מסירת מידע כוזב. אנחנו לא חייבים לספר לילד כל פרט, ולא כל אמת צריכה להיאמר בכל גיל ובכל רגע.

אבל לפעמים השקר שאנחנו מספרים לילדים נועד דווקא להגן עלינו. קשה לנו לראות אותם מאוכזבים, כועסים או מפחדים. קשה לנו להודות שגם אנחנו לא יודעים, שאין לנו תשובה, שעשינו טעות או שאנחנו לא יכולים להבטיח שהכול יסתדר. במקום להישאר עם חוסר הוודאות שלהם ושלנו, אנחנו ממהרים לייצר סיפור מרגיע.

ואולי דווקא היכולת לומר לילד "אני לא יודע", "טעיתי", "אני מבין שזה מאכזב אותך" או "אני לא יכול להבטיח שלא יהיה קשה, אבל אני אהיה איתך", היא הזדמנות ללמד אותו משהו חשוב הרבה יותר מאשר לומר תמיד את הדבר הנכון: שאפשר לפגוש אמת לא פשוטה ולא להתפרק ממנה.

אבל האם כל מי שמשקר הוא שקרן?

כאן חשוב להבחין בין שקר נקודתי או שקר כמנגנון הגנה לבין דפוס שקרי מתמשך, לעיתים כפייתי, שמאפיין תחומים רבים בחייו של אדם.

רובנו משקרים בהקשרים מסוימים. אנחנו חוששים מתגובה, מגינים על הדימוי העצמי שלנו, נמנעים מעימות או מנסים להשיג תוצאה מסוימת. גם כאשר השקר אינו מוצדק, אפשר בדרך כלל לזהות את התפקיד שהוא ממלא: ממה האדם מנסה להימנע, מה הוא מבקש להשיג ומה קשה לו לשאת.

לעומת זאת, קיימת תופעה המכונה שקרנות פתולוגית, או Pseudologia Fantastica. מדובר בדפוס מתמשך ונרחב של סיפורים כוזבים, לעיתים מורכבים ומוגזמים, שלא תמיד ניתן לזהות בהם רווח חיצוני ברור. האדם עשוי להמציא הישגים, קשרים, חוויות, מעמד או אירועים, ולבנות סביבם סיפור חיים שלם. לפעמים הסיפורים הולכים ומסתבכים, נדרשים שקרים נוספים כדי לתמוך בהם, ולעיתים הגבול בין הסיפור לבין תפיסת המציאות של האדם עצמו נעשה מורכב.

חשוב לומר ששקרנות פתולוגית אינה אבחנה עצמאית מוכרת במערכות האבחון המרכזיות, והמחקר בתחום עדיין מתפתח. כמו כן, לא כל מי שמשקר הרבה הוא שקרן פתולוגי, ולא ניתן להסיק זאת רק מתוך מספר השקרים או חומרתם.

ההבדל המהותי אינו רק בכמות השקרים, אלא במידת ההתמדה, בהיקף שלהם, בתפקיד שהם ממלאים בחיי האדם ובפגיעה שהם גורמים לתפקוד ולקשרים שלו. כאשר השקר הופך לדפוס כמעט אוטומטי, שחוצה מצבים ומערכות יחסים, חשוב להבין מה עומד מאחוריו ולא להסתפק בתיוג מוסרי של האדם.

אז מה הקשר בין שקרים למובחנות?

מובחנות, בעיניי, קשורה באופן עמוק ליכולת שלנו לשאת את האמת. לא רק לומר אותה, אלא גם לפגוש אותה בתוכנו.

אדם מובחן אינו אדם שלא מפחד, לא מתבייש ולא טועה. הוא אדם שמסוגל להישאר במגע עם עצמו גם כשהמציאות אינה מחמיאה לו. הוא יכול להכיר בכך שהוא פגע, שהוא רוצה משהו שבן הזוג לא רוצה, שהוא מאוכזב, שהוא טעה או שהוא בחר בחירה שהאדם הקרוב אליו לא יאהב.

הוא לא חייב להסכים עם התגובה של האחר, ולא חייב לוותר על הרצונות שלו כדי להיות כן. הוא יכול לקחת אחריות על הבחירות שלו מבלי להפוך אותן לאשמתו של מישהו אחר, ומבלי לייצר סיפור חלופי שיציל אותו מהתמודדות.

במובחנות יש מקום גם לפרטיות, לגבולות ולזכות שלנו לא לחשוף הכול. כנות אינה שקיפות מוחלטת. אבל יש הבדל גדול בין בחירה לשמור לעצמי חלקים מעולמי הפנימי לבין ניסיון לשלוט במציאות של האחר באמצעות הסתרה והטעיה.

אולי בסופו של דבר, היכולת להיות כנים דורשת מאיתנו יותר מאשר אומץ לומר את האמת. היא דורשת מספיק ביטחון פנימי כדי לגלות שאנחנו לא תמיד מי שהיינו רוצים להיות, שהאחר לא תמיד יאהב את הבחירות שלנו, ושגם כשנחשוף את האמת, לא בהכרח נוכל לשלוט במה שיקרה אחר כך.

ואולי זו השאלה שכדאי לנו לשאול את עצמנו בפעם הבאה שאנחנו מתפתים לשקר.

האם אני מנסה להגן על עצמי מפני התגובה של האחר, או מפני האמת שלי עצמי? ומה אני חושש שיקרה אם אפסיק להחזיק במציאות המקבילה שיצרתי?

מה היה מתאפשר בקשר אילו הייתי מעז/ה להביא דווקא אותה לתוכו?

ענת סלע (MA)

ייעוץ זוגי ומיני