רוצים יותר חופש בזוגיות? אולי אתם צריכים דווקא יותר גבולות
אנחנו נוטים לחשוב שגבולות מצמצמים את החופש שלנו. אבל מה אם דווקא ההפך הוא הנכון?
בבלוג הזה אני בודקת:
למה אנחנו זקוקים לביטחון כדי להעז, להתפתח ולהיות באמת חופשיים.
איך גבולות בריאים בתוך זוגיות יכולים דווקא להרחיב את תחושת החופש ולא לצמצם אותה.
מה הקשר בין גבולות, מובחנות ויכולת להיות קרובים מבלי לאבד את עצמנו.
ולמה הרצון לפתוח את מערכת היחסים לא בהכרח נובע מחופש – ולא בהכרח יוצר יותר חופש.
ובעיקר, אני מזמינה אתכם לשאול שאלה אחרת אולי חופש זוגי לא מתחיל בהסרת גבולות, אלא ביצירת מספיק ביטחון כדי שנוכל לנשום בתוכם?
רק כשיש גבולות, אפשר להיות בחופש
יש משפט שאני מוצאת את עצמי חושבת עליו יותר ויותר בזמן האחרון, רק כשיש גבולות, אפשר באמת להיות בחופש.
בהתחלה הוא נשמע כמעט כמו סתירה. הרי גבול וחופש נתפסים בדרך כלל כשני קצוות מנוגדים. גבול אומר, עד כאן. חופש אומר, אני יכול לעשות מה שאני רוצה. אבל אולי דווקא כאן אנחנו מפספסים משהו בסיסי על עצמנו. לא נוכל להיות בחופש אם לא נרגיש בטחון. כדי להיות חופשיים, אנחנו צריכים קודם להרגיש בטוחים.
תחשבו על ילד קטן שנכנס לים. אם הוא יודע שיש מבוגר לידו, שיש גבול שמעבר לו הוא לא מגיע ושיש יד שאפשר לתפוס אם צריך, הוא יכול להתרחק. הוא יכול לשחות, לצלול, להשתולל ולנסות. הגבול לא מקטין את החופש שלו. הוא זה שמאפשר לו להעז.
גם תיאוריית ההכוונה העצמית של הפסיכולוגים אדוארד דסי וריצ'רד ראיין מדגישה את הצורך באוטונומיה. לא כחופש מוחלט מכל קשר או מחויבות, אלא כתחושה שאני פועל מתוך בחירה ומתוך חיבור לעצמי. וזה הבדל משמעותי גם בזוגיות, להיות חופשי לא אומר להיות ללא גבולות, אלא להרגיש שאני יכול לבחור בתוך הקשר מבלי לאבד את עצמי.
אנחנו לא מתפתחים בתוך כאוס. כשאני לא יודעת מה מותר ומה אסור, למה אני יכולה לצפות, האם הגבול שלי יכובד או מה יקרה אם אגיד "לא", חלק גדול מהאנרגיה שלי מופנה להגנה עצמית. במצב כזה קשה יותר להיות סקרנית, לשחק, להעז, ליצור, להיות מינית או להתפתח.
אולי לכן השאלה אינה כמה חופש יש לי, אלא כמה ביטחון יש לי בתוך החופש.
ומה זה אומר על זוגיות?
בזוגיות בה בני הזוג מובחנים נפגוש את היכולת להיות עם אדם אחר מבלי לאבד את עצמי. להיות מסוגלת להגיד: "אני אוהבת אותך, אבל אני לא מסכימה איתך."
"אני קרובה אליך, אבל אני לא אתה."
אני יכולה לשמוע את הכאב שלך בלי להפוך אותו מיד לאחריות שלי. אני יכולה להגיד "לא" ועדיין להישאר בקשר.
אולי אחד הסימנים העמוקים של זוגיות בטוחה הוא לא שאין בה גבולות, אלא שהגבולות אינם מאיימים על הקשר.
כשבן הזוג צריך ערב לעצמו, זה לא חייב להיות סימן שהוא מתרחק ממני. כשהוא רוצה משהו אחר, זה לא בהכרח אומר שהוא נגד מה שאני רוצה. וכשאני אומרת "לא", אני לא אמורה להרגיש שהקשר כולו עומד בסכנה.
אבל כאשר הביטחון בקשר נמוך, הנפרדות של האחר יכולה להרגיש מאיימת. ואז אנחנו עלולים לנסות לייצר יותר קרבה באמצעות שאלות, בדיקות, שליטה, ביקורת או דרישה לדעת הכול.
וכאן נוצר פרדוקס ככל שאני פחות בטוחה בקשר, אני עלולה לנסות לצמצם את החופש של שנינו כדי להרגיש בטוחה יותר.
ומה קורה כשאנחנו רוצים יותר חופש?
זו שאלה שאני פוגשת גם סביב הבחירה לפתוח את מערכת היחסים.
חשוב לי לומר מערכת יחסים פתוחה אינה בהכרח ניסיון לברוח ממחויבות, והיא בהחלט יכולה להיות בחירה מודעת שמתאימה לזוג מסוים. יש אנשים שחיים במערכות יחסים לא מונוגמיות בהסכמה ומדווחים על סיפוק ורווחה. לכן השאלה בעיניי אינה אם מונוגמיה או אי-מונוגמיה הן "יותר חופשיות".
השאלה המעניינת יותר היא מה אנחנו חושבים שחופש ייתן לנו?
לפעמים הרצון לפתוח את הזוגיות מגיע מסקרנות אמיתית, מערכים משותפים ומתפיסה זוגית שמתאימה לשני בני הזוג. אבל לפעמים, וכדאי להיות אמיצים מספיק כדי לבדוק גם את האפשרות הזו, מאחורי הרצון ל"יותר חופש" מסתתר רצון להיות פחות מוגבלים, פחות מחויבים ופחות נדרשים לתת דין וחשבון.
ואז יכול להיות שאנחנו מחפשים חופש במקום שבו בעצם חסר ביטחון.
כי באופן כמעט אירוני, פתיחת מערכת היחסים לא בהכרח מבטלת גבולות. לעיתים היא דורשת דווקא הרבה יותר מהם. מה מותר? עם מי? כמה משתפים? מה נשאר רק שלנו? האם מותר להתאהב? מה קורה אם אחד מבני הזוג מתחיל להרגיש פחות בטוח? מה קורה אם אחד רוצה להמשיך והשני רוצה לעצור?
כלומר, יותר אפשרויות לא בהכרח מייצרות יותר חופש. לפעמים הן מייצרות יותר אי-ודאות.
זה אומר שהפתרון לחוסר ביטחון אינו בהכרח הסרת הגבולות. לפעמים צריך קודם לברר מה קורה בתוך הזוגיות עצמה.
חופש מ־ או חופש ל־?
אולי חלק מהבלבול שלנו סביב חופש נובע מכך שאנחנו מדברים על שני דברים שונים.
יש חופש מ־ חופש ממחויבות, מציפיות, מכללים, מהצורך להתחשב באחר. זה חופש שמרגיש כמו הסרת מגבלות אף אחד לא אומר לי מה לעשות, ואני יכול לעשות מה שאני רוצה.
אבל יש גם חופש ל־ חופש להיות מי שאני, לבחור, לרצות, להגיד לא, להתנסות, לשנות את דעתי, להתקרב ולהתרחק. זה כבר חופש שדורש ביטחון.
כי כדי שאוכל באמת לבחור, אני צריכה להרגיש שהבחירה שלי בטוחה. שאני יכולה להגיד "לא" בלי שהקשר יישבר, להיות שונה בלי להיענש, ולרצות משהו בלי לחשוש שאאבד את עצמי בתוך הרצון של האחר.
וזה אולי ההבדל בין חופש שהוא רק היעדר מגבלות, לבין חופש שמאפשר התפתחות.
הראשון שואל: ממה אני רוצה להשתחרר?
השני שואל: מי אני רוצה להיות, ומה אני רוצה לאפשר לעצמי?
ובזוגיות, דווקא החופש השני הוא זה שאנחנו רוצים לטפח. לא חופש זה מזה, אלא חופש להיות אני בתוך הקשר.
כי כשיש לי ביטחון שהגבול שלי יכובד, אני יכולה להרשות לעצמי להתקרב אליו – ואפילו לעבור אותו מבחירה.
הגבול לא סוגר את החופש; הוא יוצר את הביטחון שממנו אפשר לבחור כמה רחוק ללכת.
אז אולי הגיע הזמן לחשוב אחרת על גבולות
אנחנו רגילים לחשוב על גבול כעל משהו מקטין. שאוסר, מגביל, מצמצם את האפשרויות שלנו. אבל גבול בריא לא נועד להקטין את המרחב שלנו. הוא נועד ליצור בתוכו ביטחון.
כשיש לי גבול ברור, אני יודעת איפה אני מתחילה ואיפה אתה מתחיל. אני יודעת מה שלי ומה שלך, על מה אני אחראית ועל מה לא. ומתוך הידיעה הזאת אני יכולה להיות קרובה אליך בלי להיבלע בך, להיות נפרדת בלי להתנתק, ולבחור בלי שהבחירה שלי תסכן את הקשר.
אולי זו אחת המתנות הגדולות של מובחנות היא מאפשרת לי להחזיק את עצמי גם בתוך קשר קרוב. היא לא מבקשת ממני לבחור בין חופש לבין זוגיות, אלא מאפשרת לי להיות חופשייה בתוך זוגיות.
ולכן אולי השאלה הזוגית אינה כמה גבולות יש בינינו, אלא איזה ביטחון הגבולות האלה מאפשרים לנו ליצור.
כי כשאני יודעת שה"לא" שלי בטוח, אני יכולה להרשות לעצמי להגיד "כן". כשאני יודעת שאני יכולה להיות שונה, אני לא צריכה להתרחק כדי להיות אני. וכשאני יודעת שיש לי מקום בטוח לחזור אליו, אני יכולה להרשות לעצמי לצאת, לחקור, להשתנות ולהתפתח.
בסופו של דבר, חופש אמיתי לא מתחיל במקום בו אין גבולות.
הוא מתחיל במקום שבו אני מרגישה מספיק בטוחה להיות אני.
לא צריך פחות גבולות כדי להיות יותר חופשיים. צריך גבולות המאפשרים לנו להרגיש מספיק בטוחים כדי לבחור להיות מי שאנחנו.
אז איפה הגבול שלך ואיפה מתחיל החופש?
ענת סלע (MA)
ייעוץ זוגי ומיני
תגובות