משאלה לשנה החדשה: פחות להציל, יותר לסמוך

כמה פעמים אנחנו דואגים, מזכירים, מנהלים, מתערבים ואפילו מנסים להציל כי כל כך אכפת לנו? באיזשהו שלב אנחנו כבר לא יודעים איפה נגמרת האחריות שלנו ומתחילה האחריות של האדם שמולנו. בחופשה המשפחתית, בתוך הזוגיות שלי ואפילו בקליניקה,

השנה פגשתי שוב ושוב את הגבול הזה. הבנתי שלהיות מובחנת לא אומר להיות פחות אכפתית, אלא ללמוד לאהוב, להיות שם ולהשפיע, בלי לקחת על עצמי את החיים, הבחירות וההצלחות של האחר.

זה בלוג אישי על מה שאני עדיין לומדת. לעשות את החלק שלי, ולסמוך על מי שמולי שיעשה את שלו.

---

ראש השנה תמיד מזמין איזו התבוננות לאחור.

בוחרת להתבונן אחרת, יותר לסמוך פחות להציל.

מה עברנו. מה למדנו. מה השתנה.

השנה אני חוזרת שוב ושוב למילה אחת: אחריות.

לא במובן של להיות אחראית יותר, אלא דווקא במובן ההפוך, ללמוד לזהות איפה האחריות שלי נגמרת, ואיפה מתחילה האחריות של האדם שמולי.

זה נשמע פשוט. אבל בחיים עצמם, בתוך זוגיות, הורות, משפחה ואפילו בתוך חדר הטיפול, זו אחת המשימות המורכבות שאני פוגשת. לפעמים לקחת אחריות על האחר מרגיש בדיוק כמו לאהוב אותו.

זה התחיל דווקא בחופשה

בחופשה המשפחתית האחרונה מצאתי את עצמי מתעצבנת על הילדים שהם לא קמים בבוקר.

וזה אולי הזמן להודות שילדים הם לא. חבורת מתבגרים ישנונית, בוהה במסכים על ספה בדרום צ'כיה. להם זה לא ממש משנה איפה, העיקר שיתנו להם לישון ולבהות.

אני מתכננת את הטיול. רוצים להספיק מסלול, אטרקציה, מקום יפה. כל שעה חשובה.

ואני כבר בתוך זה: להעיר, להזכיר, לזרז, להתעצבן.

אחריי יומיים של ריביפ וצעקות הבנתי שזה לא ממש יעזור לי. אני צריכה להבין שגם להם יש צרכים, אחרים . משלי. אז עצרתי.

אם הם רוצים לישון עד מאוחר – זו הבחירה שלהם.

אני יכולה להגיד להם:

"אם תקומו מאוחר, נספיק פחות." אני לא מאיימת, הם באמת רואים שמגיעים מאוחר לאטרקציה יש תורים ארוכים, או שלא באמת ממצים את החוויה עד הסוף.

אני לא חייבת להפוך את הבחירה שלהם לבעיה שלי. אני לא חייבת לכעוס כדי שהם יבינו, להיפך זה רק מעכיר את האוירה. אני בטח לא חייבת לקום במקומם ואני לא חייבת לשאת את התוצאות של הבחירות שלהם.

זה הבדל קטן לכאורה, אבל מאוד משמעותי עבורי.

אני לא רוצה לגדל ילדים שאני מנהלת עבורם את החיים. או שחשים מאויימים או ננזפים רק כי הם לא עמדו בציפיות שלי. אני רוצה לגדל ילדים שמכירים את עצמם ויודעים בהדרגה לקחת אחריות על עצמם.

על שעות השינה שלהם. על התזונה שלהם. על הגוף שלהם. על הזמן שלהם. על הבחירות שלהם.

לא ממקום של "תעשו מה שאתם רוצים, אני לא מתערבת".

להפך.

אני שם. מסבירה, מציבה גבולות כשצריך. אני אומרת מה אני חושבת, אני מציעה, מכוונת.

אבל בתוך כל זה אני מנסה לשמור על אמונה בסיסית, יש להם מסוגלות.

הם לא חייבים לבחור תמיד נכון כדי שאני אאמין שהם מסוגלים לבחור.

הם גם צריכים לפגוש את התוצאות של הבחירות שלהם כדי ללמוד מה נכון להם.

ואולי זה אחד הדברים הקשים בהורות, להסכים להיות עדה ללמידה שלהם, גם כשאני יודעת מראש מה הייתי בוחרת במקומם.

וזה קורה גם בזוגיות

אני פוגשת את אותו הדבר גם בתוך הזוגיות שלי.

למשל, אם בעלי רוצה להזמין את הפרידמנים, הוא לא צריך לחכות שאני אעשה את זה ואז להתעצבן שזה עדיין לא נעשה.

אם זה חשוב לך, תעשה. אני יכולה לעזור, אני יכולה להיות שותפה, אבל אני לא רוצה להיות אחראית לרצונות שלך. זה משהו שאני חושבת עליו לא מעט בזוגיות.

כמה פעמים אנחנו מצפים מבן הזוג שלנו לעשות משהו שאנחנו רוצים שיקרה, בלי שבאמת לקחנו אחריות על הרצון הזה בעצמנו?

כמה פעמים אנחנו עושים עבורו משהו שהוא יכול לעשות בעצמו, ואז כועסים עליו? למצוא דיל לבית מלון, ואז להתבאס על הדיל שמצא...

כמה פעמים אנחנו אומרים "לא משנה, אני כבר אעשה", ואז מצפים שהוא יבין לבד שהוא היה צריך לעשות?

ובתוך כל זה נוצר לפעמים משחק זוגי מתיש.

אני עושה. אתה לא עושה. אני כועסת. אתה מתגונן. אני עושה עוד יותר, ואז אני מרגישה שאני עושה הכול לבד.

מובחנות עוזרת לי לעצור את המעגל הזה, לא כי אני לא רוצה לעזור.

אלא כי אני רוצה להבחין, מה שלי ומה שלו.

ואז השנה פגשתי את אותו שיעור במקום שהכי פחות ציפיתי לו

בקליניקה.

בוחרת להיטיב ולא לקחת אחריות על מה שלא שלי

הייתה לי עבודה עם זוג שמאוד רציתי בטובתו.

היה לי אכפת מהם, מהסיפור שלהם, מהכאב שלהם ומהאפשרות שהם יצליחו לעבור את המשבר שהביא אותם אליי. בשלב מסוים שמתי לב שמשהו השתנה אצלי.

ככל שרציתי שהם יצליחו, מצאתי את עצמי יותר ויותר בתוך הסיפור שלהם.

לא רק מנסה לעזור להם לראות. אלא ממש מכוונת ומתערבת במקומות שבהם חשבתי שההתערבות שלי יכולה להיטיב. התחלתי לשאת משהו שהוא לא שלי, ומצאתי את עצמי נושאת את האחריות על המשכיות הקשר שלהם.

כמטפלת. אני כאן כדי לעזור, אני רוצה בטובתם, ברור שאכפת לי אם הם יצליחו להציל את הקשר שלהם.

אבל בדיוק שם גם הייתה המלכודת.

האם הרצון שלי בטובתם הפך לרצון שלי שהם יישארו יחד?

והאם הרצון שלי שהם יישארו יחד גרם לי לקחת על עצמי אחריות שאינה שלי?

בעזרת הדרכה הצלחתי להתבונן בזה ולראות איפה נשאבתי.

איפה כבר לא הייתי רק המטפלת שפוגשת אותם ומנסה להיטיב איתם, אלא התחלתי להיות קצת חלק מהסיפור הזוגי שלהם. ושם נזכרתי שוב במשהו שאני מאמינה בו עמוקות. אני לא יכולה לרצות את הקשר שלהם יותר מהם.

אני יכולה לכוון, אני יכולה לשאול שאלות, אני יכולה לשקף, אני יכולה להציע הסתכלות אחרת,

אני יכולה להתערב באופן שלדעתי יכול להיטיב, אני יכולה להחזיק עבורם תקווה גם ברגעים שבהם קשה להם לראות אותה. אבל האם הם יבחרו להשתנות? האם הם יצליחו לבנות מחדש אמון? האם הם יבחרו להישאר יחד?

האם הקשר שלהם יצליח? זו כבר האחריות שלהם.

וזה אולי אחד הדברים הכי עמוקים שלמדתי השנה על מובחנות.

מובחנות היא לא רק היכולת להפריד בין "אני" ל"אתה".

היא היכולת להיות מאוד מחוברת, מאוד אכפתית, מאוד נוכחת – ועדיין לא להתבלבל ולחשוב שהחיים של האדם שמולי נמצאים בידיים שלי.

כי מה קורה כשאני לוקחת אחריות על האחר?

בהתחלה זה אפילו מרגיש טוב. אני מרגישה נחוצה, שאני עוזרת. אני מרגישה שאם רק אעשה עוד קצת, אסביר עוד פעם, אזכיר, אדחוף, אכוון – אולי הדברים יסתדרו.

אבל אז קורה משהו.

האחריות של האחר עוברת אליי ואיתה מגיע גם הכעס.

אם הילדים לא קמים – אני כועסת.

אם בן הזוג לא עשה – אני כועסת.

אם הזוג בקליניקה לא מצליח – אני מתוסכלת.

כי ברגע שלקחתי אחריות על התוצאה, הפכתי להיות תלויה בה, וזו בדיוק הנקודה שבה מובחנות מאפשרת לי לחזור לעצמי. אני יכולה לעשות את החלק שלי במלוא הרצינות.

אבל אני לא יכולה לעשות את החלק של האחר.

אולי זו המשמעות של לאהוב אדם שהוא נפרד ממני

להיות מסוגלת לומר לילדים שלי:

אני אוהבת אתכם, ולכן אני לא אנהל את החיים שלכם עבורכם.

להיות מסוגלת לומר לבן הזוג שלי:

אני אוהבת אותך, ולכן אני לא אקח אחריות על דברים שהם שלך.

ולהיות מסוגלת לומר למטופלים שלי:

"אכפת לי מכם מאוד, ולכן אני אעשה את העבודה שלי הכי טוב שאני יכולה – אבל אני לא אקח מכם את האחריות על הזוגיות שלכם."

יש משהו משחרר בהבנה הזו. בזמן אמת, זה לא תמיד מרגיש משחרר.

כי לפעמים הרבה יותר קל לעשות מאשר לסמוך. הרבה יותר קל להתערב מאשר לשבת בצד ולראות אדם שאנחנו אוהבים מתמודד עם קושי. הרבה יותר קל להציל מאשר להאמין.

והשנה אני לומדת שוב ושוב לבחור באמונה.

לא אמונה עיוורת בכך שהכול יסתדר. אלא אמונה ביכולת של האדם שמולי להיות אחראי לחיים שלו.

גם אם הוא יטעה, גם אם הוא יתאכזב, גם אם הוא יבחר אחרת ממני.

אז זו אולי המשאלה שלי לשנה החדשה

שנה טובה ומתוקה

לא לקחת פחות אחריות, אלא לקחת אחריות מדויקת יותר.

לעשות את החלק שלי, לדבר כשחשוב לי לדבר.

לבקש כשחשוב לי לבקש, להציב גבולות כשצריך.

להתערב כשאני יכולה להיטיב, אבל גם לדעת לעצור.

להשאיר מקום לילדים שלי לגדול, להשאיר מקום לבן הזוג שלי להיות אדם נפרד ממני.

ולהשאיר מקום למטופלים שלי להיות אלה שבוחרים את חייהם ואת הזוגיות שלהם.

כי בסופו של דבר, אולי מובחנות היא היכולת להיות מסוגלת לומר-

אני כאן, אכפת לי, אני אעשה את החלק שלי, אבל החיים שלך – הם שלך.

וזו אולי אחת המתנות הגדולות ביותר שאפשר לתת לאדם שאנחנו אוהבים,

לא לקחת ממנו את האחריות על חייו, אלא להאמין שהוא מסוגל לשאת אותה.

שנה טובה.

ענת סלע (MA)

ייעוץ זוגי ומיני