התקופה הזאת שבין פורים לפסח מלחיצה אותי.
זה הזמן להחליט אם אני נשארת לעוד סאגה משפחתית או נוסעת. לבד.
כל החיים שלי אני נעה סביב דד ליינים.
להגיע בזמן ללימודים, להגיע בזמן לחוג, תאריך גיוס, תאריך שחרור, תאריך תחילת תואר, חופשה בין לבין, שחייבת להסתיים לפני שמתחילה לה עוד שנה.
להגיע בזמן לראיון עבודה, להציץ בשעון תוך כדיי ולחשוב, וואו הראיון ארוך יש סיכוי שאהבו אותי.
לעבוד מתשע עד חמש, או עד שש או עד קצה גבול היכולת.
מבלי ששמתי לב, השעון הופך להיות חלק כל כך משמעותי בחיים שלי.
הוא עוצר אותי מלהתקדם במקרים מסויימים, או מריץ אותי קדימה, לעיתים מבלי יכולת לעצור ולנשום לעיתים הוא נותן לי הרבה אויר. מלחיץ אותי בדייטים, מסמן לי תמיד כמה זמן עוד נשאר ובעיקר כמה זמן כבר עבר...
לשבת ולשתות משהו, לשבת לאכול משהו, לשבת לקשקש קצת, לשבת על בירה, על חומוס, על כל הדברים הקטנים האלה שלא ממש מחייבים, אבל הם אלה שבונים לנו את הרגעים שאותם נזכור.
אם הימים בשנה נראים לי לפעמים כמו מחוגים, אז יום הולדת הוא המחוג הכי ענק האומר לי שהגיע הזמן לעצור.
אז נולדתי. זה היה מחוץ לשליטתי. מאז אני במרדף אחרי שליטה על החיים שלי. למצוא אותך, לדעת מתי תגיע, לזהות אותך, שתזהה אותי.
שתתקשר ראבק! טוב נו גם הודעה עובדת, שתציע להיפגש שוב.
למרות שעוד לא קם המניאק שיעצור את הזמן, או את השעון (תלוי איזה מחזור גיוס אתם)
אני מזמינה אותך להציץ בשעון. ולהפסיק.
להפסיק לחשוב על העתיד לא כי הוא לא חשוב, אלא כי אין לנו ממש שליטה עליו. לחיות את ההווה, להנות ממנו. לשלוט על הכאן ועכשיו שלי. להנות ממה שאני יכולה להציע לעולם הזה, מבלי שיהיה לי מישהו שיאשר את האושר שלי.
הזמן יעבור ממילא, השאלה האם אני מוכנה להעביר אותו בלחץ או בנעימות?
נניח, רק נניח שאני מחליטה להפסיק להסתכל בשעון, זה יעזור לי להיות פחות בשליטה? לא בטוח, אבל אולי משהו קטן ישתחרר, טיפה אחת קטנה בים של שאלות ותהיות תשחרר אצלי איזה תחושה של החמצה בים הטירוף הזה שנקרא מציאת זוגיות.
טוב לי ככה. יהיה לי טוב שאפגוש אותך. יהיה לי טוב שנהיה ביחד
אבל זה ממש לא עוצר אותי מלחיות את חיי.
אני ממשיכה. מי מצטרף?