הגוף במיטה, הראש במקום אחר

את נמצאת שם. פיזית לפחות.

וואי, שכחתי לכבות את הדוד

את שוכבת ליד בן הזוג שלך, מרגישה את המגע, שומעת את הנשימות, משתתפת בכל מה שקורה. אבל בתוך הראש מתנהלת מציאות אחרת לגמרי.

את בודקת, משווה, מנתחת וחושבת.

נשים רבות חוות את המיניות שלהן דרך עיניים ביקורתיות וסקרניות שמופנות כלפי עצמן, במקום דרך התחושות שמגיעות מתוך הגוף. הן עסוקות באיך הן נראות, מה בן הזוג חושב, האם הן מספיק משוחררות, והאם הן עומדות בציפיות, עד שלא נשאר מספיק מקום פשוט להיות.

במאמר הזה נבחן מדוע כל כך הרבה נשים מתקשות להיות נוכחות בזמן סקס, מה הקשר בין דימוי גוף, חרדה, ריצוי ומובחנות, כיצד אורגזמה הפכה עבור רבות למבחן ביצועים, ומה אפשר ללמוד מהמחקר העדכני על הדרך חזרה אל הגוף, אל ההנאה ואל החופש המיני.

למה כל כך הרבה נשים מתקשות להיות נוכחות בזמן סקס?

את אוהבת את בן הזוג שלה. את נמשכת אליו. לפעמים את אפילו יוזמת. מבחוץ אין שום סימן לבעיה מיוחדת. ובכל זאת, בזמן שאתם שוכבים יחד, משהו בתוכך נשאר דרוך.

במקום להיות שקועה בתחושות הגוף, במגע, בעונג או בקרבה, את מוצאת את עצמה עסוקה במחשבות. את תוהה איך את נראית מהזווית שבה הוא מסתכל עליה. את בודקת אם את מגיבה "נכון". את שמה לב שלוקח לך זמן להתעורר מינית, ומיד מתחילה לשאול את עצמך למה. את מוטרדת מהמחשבה שאת מאכזבת, שאת לא מספיק משוחררת, שאת אמורה ליהנות יותר או להגיע לאורגזמה מהר יותר.

נשים רבות מניחות שאם הן לא נהנות מספיק ממין, אם הן מתקשות להגיע לאורגזמה או אם החשק שלהן אינו יציב, כנראה שיש להן בעיה מינית. אבל במקרים רבים, השאלה איננה מה קורה במיניות שלהן, אלא מה קורה להן בתוך המיניות.

כי קשה מאוד ליהנות מחוויה שאנחנו לא באמת נוכחות בה.

להיות בתוך הגוף או להתבונן בו מבחוץ

אחת התיאוריות המשפיעות ביותר בהבנת החוויה הנשית היא תאוריית האובייקטיפיקציה, שפותחה על ידי שתי פסיכולוגיות ברברה פרדיקסון ותומי-אן רוברטס. הן הציעו רעיון פשוט אך מטלטל.

נשים רבות אינן חוות את גופן רק מבפנים, אלא גם דרך מבט חיצוני שהופנם לאורך השנים. מגיל צעיר מאוד נשים לומדות שהגוף שלהן אינו רק משהו שהן חיות בתוכו, אלא גם משהו שנצפה, מוערך ונמדד. הן נחשפות למסרים לגבי איך גוף נשי אמור להיראות, כיצד אישה אמורה להתנהג, מה נחשב מושך ומה נחשב ראוי.

לאורך השנים, המבט החיצוני הזה הופך לקול פנימי.

במקום לשאול "מה אני מרגישה?", נשים רבות מוצאות את עצמן שואלות "איך אני נראית?". במקום להיות קשובות לחוויה הגופנית, הן עסוקות באופן שבו החוויה נתפסת מבחוץ.

כאשר אישה עסוקה בלבחון את עצמה בזמן מגע אינטימי, חלק מהקשב שלה נלקח מהחוויה עצמה. במקום להיות בתוך הגוף, היא הופכת במידה מסוימת לצופה בגוף שלה.

מחקרים רבים מצאו שניטור עצמי במהלך פעילות מינית קשור לרמות גבוהות יותר של חרדה, לעוררות מינית נמוכה יותר, לקושי להגיע לאורגזמה ולשביעות רצון מינית נמוכה יותר. לא משום שמשהו "לא עובד" בגוף, אלא משום שחלק משמעותי מהקשב מופנה החוצה במקום פנימה.

למה קשה כל כך להרפות?

אחת התפיסות המוטעות ביותר לגבי מיניות היא שהנאה מינית נוצרת רק מהגירוי הנכון, מהטכניקה הנכונה או מהפרטנר הנכון. בפועל, אחת היכולות החשובות ביותר לחוויה מינית מספקת היא היכולת להיות נוכחת.

וכאן בדיוק מתחיל הקושי.

רבות מהנשים שאני פוגשת הן נשים מתפקדות מאוד. הן מנהלות קריירה, משפחה, ילדים, משימות, אחריות ועומסים בלתי נגמרים. הן רגילות להיות אלה שחושבות קדימה, מתכננות, זוכרות, מארגנות ודואגות.

הכישורים האלה משרתים אותן היטב בחיי היומיום, אבל במיניות הם עלולים להפוך למכשול.

מיניות טובה דורשת משהו כמעט הפוך. היא דורשת יכולת לשהות ברגע הנוכחי. להקשיב למה שקורה עכשיו ולא למה שצריך לקרות בעוד דקה. להסכים לא לדעת. להסכים לא לשלוט בכל פרט. להסכים לחוות במקום לנהל.

עבור נשים רבות, זהו מעבר שאינו פשוט כלל.

לא במקרה חוקרי מיניות רבים מתארים עוררות מינית כתהליך שמתרחש כאשר מערכת העצבים מרגישה בטוחה מספיק כדי להרפות מניטור, מבקרה ומדריכות. קשה להתמסר לחוויה כאשר חלק אחר במוח ממשיך לעבוד שעות נוספות.

כשמיניות הופכת למקום של ריצוי

אחת הסיבות הנפוצות לכך שנשים מתקשות להיות נוכחות בזמן סקס קשורה לאופן שבו רבות מאיתנו למדו להיות בקשר עם אחרים.

טוב נו, למרות שלא ממש בא לי

לא מעט נשים גדלו עם מסרים גלויים או סמויים שלפיהם להיות "טובה" פירושו להיות קשובה לצרכים של אחרים, להתחשב, להימנע מפגיעה ולשמור על ההרמוניה ביחסים. אלו יכולות חשובות ויפות, אבל לעיתים הן גולשות גם אל תוך המרחב המיני.

במקום לשאול את עצמן מה נעים להן, מה מעורר אותן או מה הן רוצות ברגע הזה, חלק מהנשים מוצאות את עצמן עסוקות בשאלה אחרת לגמרי, האם בן הזוג נהנה.

הן שמות לב לתגובה שלו יותר מאשר לתגובה של הגוף שלהן. הן מוטרדות מהשאלה אם הוא מרוצה, אם לוקח להן יותר מדי זמן, אם הן יוזמות מספיק, אם הן מאכזבות או אם הן "מספיק מיניות".

במילים אחרות, מרכז הכובד של החוויה עובר מעצמן אל האדם שמולן.

הבעיה היא שמיניות מספקת אינה יכולה להתקיים לאורך זמן כאשר הקשב מופנה בעיקר החוצה. תשוקה היא חוויה פנימית. היא דורשת קשר עם הגוף, עם התחושות, עם הסקרנות ועם הרצון האותנטי.

כאשר אישה עסוקה בעיקר בלספק חוויה טובה לאחר, היא עלולה למצוא את עצמה משתתפת במיניות מבלי להיות באמת נוכחת בתוכה.

אני פוגשת לא מעט נשים שמספרות שבמהלך יחסי המין הן עסוקות בלהחזיק את החוויה עבור שני אנשים. הן מרגישות אחריות לא רק על ההנאה שלהן, אלא גם על ההנאה, הביטחון והדימוי העצמי של בן הזוג.

זהו משא כבד מאוד לשאת במיטה.

וכאשר סקס הופך למקום שבו צריך גם ליהנות, גם לרצות, גם לא לפגוע וגם לשמור על האחר מפני תחושת דחייה, לא מפתיע שהספונטניות והתשוקה מתחילות להיעלם.

מה הקשר בין נוכחות מינית לבין מובחנות?

כאן נכנס אחד המושגים המשמעותיים ביותר להבנת מיניות בזוגיות ארוכת טווח: מובחנות.

הפסיכולוג והחוקר דיוויד סנארש, הקדיש שנים רבות להבנת השאלה מדוע זוגות אוהבים ומחויבים מוצאים את עצמם נאבקים דווקא בתחום המיני.

אחת התשובות המרכזיות שלו הייתה שמיניות איננה רק ביטוי לקרבה. היא גם מבחן ליכולת שלנו להישאר מחוברים לעצמנו בתוך קרבה.

מובחנות היא היכולת להיות באינטימיות מבלי לאבד את עצמנו בתוכה.

להישאר קשובים למה שאנחנו מרגישים גם כאשר האדם שמולנו מרגיש משהו אחר.

להיות מסוגלים לומר "לא" מבלי להתנתק מהקשר.

להיות מסוגלים לומר "כן" מתוך רצון אמיתי ולא מתוך פחד.

להישאר נאמנים לעצמנו גם כאשר הדבר מעורר אי־נוחות אצל האחר.

כשמובחנות נמוכה, נשים רבות מתקשות להישאר בקשר עם עצמן בזמן סקס. הן עסוקות מדי בתגובה של בן הזוג. הן מנסות לקרוא אותו, להרגיע אותו, לא לפגוע בו, לא לאכזב אותו.

וככל שהן עסוקות יותר בו, כך הן פחות מחוברות לעצמן.

במובן הזה, היכולת להיות נוכחת בזמן סקס אינה רק מיומנות מינית. היא גם מיומנות רגשית.

היא דורשת את היכולת לשאת את העובדה שלפעמים הרצון שלי שונה משל בן הזוג שלי. שלפעמים אני לא באותו מקום. שלפעמים אני צריכה זמן. שלפעמים אני לא רוצה.

באופן פרדוקסלי, דווקא כאשר אדם מפסיק לנסות לרצות כל הזמן, מתפנה יותר מקום לתשוקה אמיתית.

איך האורגזמה הפכה למבחן ביצועים?

אם יש נושא אחד שחוזר שוב ושוב בשיחות עם נשים, זו התחושה שהן אמורות להגיע לאורגזמה.

לא כאפשרות. לא כחוויה. לא כבונוס מבורך, אלא,כמטרה.

נשים רבות מתארות מצב שבו בשלב מסוים במהלך יחסי המין מתחיל מרוץ פנימי.

האם זה יקרה הפעם? למה זה עוד לא קרה? הוא בטח כבר מחכה. אני לוקחת יותר מדי זמן. אולי יש לי בעיה.

אולי אני לא מספיק משוחררת. ואז קורה דבר מעניין, ככל שהרצון להגיע לאורגזמה הופך חזק יותר, כך היא מתרחקת. הסיבה לכך קשורה לאופן שבו מערכת העצבים פועלת.

אורגזמה אינה תוצאה של מאמץ. היא תוצאה של שחרור.

היא אינה מתרחשת כאשר אנחנו מנתחות, בודקות ומעריכות את עצמנו. היא מתרחשת כאשר אנחנו מצליחות לשקוע בתוך החוויה.

כאשר האורגזמה הופכת למשימה, המוח עובר למצב של ביצוע. וכאשר המוח נמצא במצב ביצוע, קשה הרבה יותר להישאר במצב של חוויה.

זו אחת הסיבות לכך שנשים רבות מספרות שהן מרגישות שהן "כמעט שם", ואז משהו פתאום נעלם.

ברגע מסוים מופיעה מחשבה, הן מתחילות לבדוק אם הן מתקדמות, הן שואלות את עצמן אם זה עומד לקרות.

והמעבר הזה, מחוויה להתבוננות, מספיק לעיתים כדי לקטוע את הרצף.

ככל שאנחנו עסוקות יותר בלרדוף אחרי האורגזמה, כך אנחנו פחות פנויות לחוות את מה שקורה בדרך אליה.

והרי בסופו של דבר, מיניות מספקת אינה נמדדת רק בשאלה אם הייתה אורגזמה.

היא נמדדת ביכולת להיות נוכחת, להרגיש, להתמסר, ליהנות ולהיות במגע אמיתי עם עצמנו.

אז מה עושים?

אולי אחת המתנות הגדולות ביותר שאישה יכולה לתת לעצמה בחיי המין שלה היא להפסיק לשאול איך היא נראית, איך היא נשמעת, אם היא מגיבה נכון ואם היא עומדת בציפיות — ולהתחיל לשאול שאלה אחרת:

מה אני מרגישה עכשיו?

כי ברגע שבו תשומת הלב חוזרת אל הגוף, אל התחושות ואל החוויה עצמה, משהו מתחיל להשתנות.

לאט לאט, המיניות מפסיקה להיות הופעה שצריך להצליח בה.

היא חוזרת להיות מקום שאפשר פשוט להיות בו.

ובתוך ה"להיות" הזה, פעמים רבות, מחכים גם העונג, גם החיבור וגם התשוקה שחיפשנו כל הזמן.

ענת סלע (MA)

ייעוץ זוגי ומיני