לרוץ חזרה לשגרה ומה נשאר מאחור

עד כמה אנחנו לא מסוגלים להישאר בקונפליקט?

• אנחנו מתוכנתים להעדיף פתרונות מיידיים ושקט חיצוני על פני התמודדות רגשית.

• קונפליקט מעורר בנו תחושות "מסכנות יציבות", פחד מפירוק, נטישה או כאוס.

• העדפה לא מודעת ל"דממה מתוחה" על פני שיח אותנטי שעלול לטלטל.

  

  אין ריבים, רק הסכמות.

"זה מאחורינו", הוא אמר לי. "עזבי, כבר דיברנו על זה בבית." היא הסתכלה עליו, ואז עליי.

"לא באמת דיברנו… פשוט המשכנו. זה היה יותר קל."

"מאוד קשה לי שאנחנו יוצאים מפה בריב, ואז אין מי שיעזור לנו לעבור אותו, אז אני מעדיף שלא להציף פה נושאים שאחר כך רק יעיקו על הזוגיות בבית".

מתוך כוונה לשמור על שלום בית, על תפקוד, על שגרה, הם מדלגים על הדבר הכי מהותי: שהייה בחוסר הסכמה. הם מוותרים על השהות בתוך הקונפליקט, על ההתבוננות בו, על ההתמודדות הכואבת אך החיונית. למה? כי להיות בתוך כאב זה לא נעים. זה מפחיד. זה עלול להציף. אבל הדילוג עליו עולה ביוקר.

הפסקת אש! שלוש ארבע ו...

זאת הדרך הכי בטוחה להדחיק את הטראומה ולנרמל את הלא נורמאלי.

למה? כי אי אפשר להתמודד יותר מדיי זמן עם קושי. קושי מזמן חוסר וודאות והיעדר יציבות, לכן חייבים להציף משהו אחר לגמרי, גם אם זה קושי מסוג אחר, מה שבטוח העבודה על עיבוד הטראומה והחוויה הרגשית לא עולה בקנה אחד עם המסוגלות לחשוב שאני נמצא כרגע בקונפליקט, ולכן הרבה פעמים נמהר לרוץ הלאה, להשתיק, להקליל רק כי האלטרנטיבה פשוט בלתי נסבלת. האמנם?

המוח האנושי משחר קיומו ממהר לא להתמודד עם קושי ואתגרים, זה מערער את המסוגלות לשרוד. אם אני אעצור עכשיו ואשקע בעיבוד על איך כמעט נטרפתי על ידי אריה, זה ירחיק ממני את האפשרות להתמודד בפעם הבאה מול איום, אז אני שם את ההחויה הטראומיתית איפה שהוא מאחור בראש ופשוט ממשיך הלאה.

אבל! זה לא באת עובד ככה, ובדיוק באופן הזה נוצרות טראומות ובעקבותיה התמודדות פוסט טראומתיות.

מה שלא מטופל או חוויה שלא מעובדת, תעלה ותצוף בפעם הבאה שנחווה דבר דומה במימדים גדולים הרבה יותר. הראש אולי עבר הלאה, הגוף לגמרי זוכר.

והנה כמה פעמים יצא לכם לשמוע אופנוע חולף במהרה ולחשוב שמדובר באזעקה? כמה פעמים יצא לכם לשמוע נפילת חפץ כבד, או טריקת דלת ולעצור את מה שאתם עושים רק כי חשבתם שנפל לידכם טיל. החוויה דומה (בצליל), התגובה זהה, למרות שאין באמת איום.

מדינת ישראל מתורגלת בהתמודדות עם משברים, אך לא פחות גם בבריחה מהם. אחרי טרגדיות לאומיות, מתקפות טילים, אסונות או תגליות כואבות, חוזרת התקשורת כמעט מיד אל "מה בישלו באח הגדול", ואנחנו חוזרים לשגרה כמו חיילים ממושמעים. נדמה שלעתים החזרה המהירה הזו לשגרה הפכה לציווי לאומי – כאילו עצירה לעיבוד רגשי מסכנת את המרקם החברתי. אך מה המחיר של שגרה שלא נולדה מהחלמה, אלא מהדחקה.

הצורך הקולקטיבי ב"להמשיך הלאה" אותו ביטוי שחוק ושגור, דומה מאוד למה שמתרחש בתוך מערכות יחסים רבות. זוגות רבים, לאחר ריב, מחליטים "לשים את זה מאחור" בלי באמת לברר מה כאב, מה גרם לפיצוץ, ומה לא נאמר. החיבוק המפויס, החזרה לשגרת היומיום, הסדרה מול נטפליקס – הם תחליפים נוחים אך לא מרפאים. בדיוק כמו במישור הלאומי, גם בזוגיות, מה שלא נאמר -נאגר.

בין אם מדובר במערכת זוגית או במערכת מדינית, תחושת האיום על היציבות גורמת לנו לרצות להדחיק. הכעס של אחד מבני הזוג, כמו הכאב של מגזר שלם, נחווה כמאיים מדי, ככזה שעלול לפרק, ולכן מעדיפים לעבור הלאה.

ההדחקה הזו אולי מאפשרת שקט זמני, אך בטווח הארוך היא יוצרת ניתוק רגשי, ניכור וחוסר אמון. במרחב האינטימי, זה יתבטא אצל אחד מבני הזוג שלא יצליח להיפתח, או לחוש ביטחון בקשר בעקבות ארועי העבר.

גם בקליניקה יש לא מעט פעמים שזוגות יוצאים מפגישה בקושי רב כי העלנו נושא כואב, והמסוגלות של מי מהצדדים לפתוח ולדבר על הכאב, לא מגיע כי זה שם את מי הם כפגיעים וחלשיםרק שאותה חולשה יכולה גם לרפא. בהרבה ממערכות היחסים, חולשה נתפסת כמחלישה ולא כפונטציאל העצמה לחיבור בקשר. בהרבה מיקרים התמודדות עם סוגיות קשות יובילו לשתיקה לעומת התמודדות. להקללה של הסיטואציה על פני התמודדות איתה. זה מתכון ברור להעמקת הפערים בתקשורת ולרצון לשטח כל כאב.

החזרה המהירה לשגרה לא מרפאת את הפצע, היא מכסה אותו בתחבושת. אולי הגיע הזמן שנשתהה. שנאפשר לעצמנו כחברה וכאינדיבידואלים להרגיש, לעכל, לבכות, לכעוס, ולדבר. ייתכן שרק מתוך השהייה הזו תצמח שגרה אחרת: לא כזו שחוזרים אליה, אלא כזו שנולדת מחדש.

בדיוק כמו בזוגיות, בה השיח האמיתי מתחיל רק כשיש נכונות לשמוע את מה שלא נעים, מכל קונפליקט יש צמיחה. אם רק נעיז לשהות בו, לא מתוך חוסר אונים אלא מקבלה, לא מתוך פחד אלא מתוך ראיה ישירה שלו נרוויח את עצמנו קודם כל ואת הזוגיות שלנו.

רק שלא תהיה מלחמה. מהר מהר לחזור לשגרה

ענת סלע (MA)

ייעוץ זוגי ומיני