מדוע צמד המילים מונוגמיה וחופש נתפסים כהפכים?
האם באמת העולם המודרני אינו מסוגל להתאים עצמו למונוגמיה?
ולמה המונוגמיה כל כך מושמצת?
בגיל 24 יצאתי מבית הוריי. כמה חיכיתי בכמיהה לחופש אולטימטיבי, אף אחד לא יגיד לי מה לעשות, אני לא אצטרך לתת דין וחשבון לאף אחד יותר. אלך מתי שארצה, אחזור מתי שארצה, אתלבש כך או אחרת, אף אחד לא יעיר, ישאל שאלות, יתהה עלי ועל מקומי- חופש!
סטודנטית חופשית היה לא רק מושג אלא החיים עצמם.
חיפוש זוגיות משמעותית הגיע לצד החופש שחשתי וחייתי לפיו.
והתחלתי במסע, שבדיעבד, אני יודעת, גם עזר לי לבחור בעיסוקי ועיצב לי את הקריירה.
אם יש דפוס שחזר על עצמו בכל אותן מערכות יחסים שהייתי בהן הוא הצורך שייראו אותי, יבינו אותי ויקשיבו למה שיש לי להגיד ויחיו לפי העצות שלי.
היה לי מאוד ברור כיצד זוגיות צריכה להיראות, הרי ראיתי אין ספור סדרות, סרטים, אני קוראת המון ספרים ועדיין, הייתי מאוד מתוסכלת ממה שקורה בפועל, ואינו בדיוק עונה לי על הציפיות.
אף אחד לא ראה אותי, או ידע מה אני חושבת ואוהבת, לא קלעו בול למתנה שכל כך רציתי, ולאט לאט הבנתי שחוקי המשחק הזוגי אינם כמו שהם מצטיירים לי.
קפיצה של עשרים שנה קדימה, יושבת בקליניקה מול אינספור זוגות שמתארים לי בדיוק את אותו תסכול. הוא לא רואה אותי, היא לא מבינה אותי, הוא לא מקשיב לי, היא לא נותנת לי, וככה בכל מיני וורסיות וגירסאות של מה הוא לא ומה היא לא.
מה הפלא שמונוגמיה נתפסת כההיפך מחופש? אני עסוקה בתסכול מתמשך עד כמה הציפיות שלי לא עומדות בקנה אחד עם החיים עצמם, וחוטפות מהלומות מטאפוריות יום אחרי יום.
יצאתי מבית הוריי ויש לי ציפייה שבן הזוג שלי יחליף את ההורה הדואג, החומל, המבין, המקשיב, זה שרואה את הצרכים שלי הרבה לפני הצרכים שלו. שיהיה החבר הכי טוב שלי, שייטה כתף, שייחבק בדיוק ברגע המתאים, שיקרא אותי רק לפי הבעות הפנים ומייד ישנה את הכוונות שלו ויהיה אך ורק עבורי.
אולי בעצם הטעות היא שאנחנו מחפשים בבן הזוג שלנו תחליף הורי?
מתי מגיע השלב בו אני מבינה שאני הוא המבוגר האחראי, ואף אחד לא אחראי עלי, לא לקרוא אותי, להבין אותי, לראות אותי ואת הצרכים שלי?
אז אם זה ככה, מה היא זוגיות?
זוגיות היא קודם כל לקיחת אחריות מלאה על עצמי. להבין שמה שאני עושה או לא עושה, תלוי אך ורק בי. ללא תנאים, ללא התניות. הכל נעשה מתוך בחירה מלאה שלי להית הכי אותנטית שיש. לא כי אני מאמינה שאם אגיד הכל בפנים, זה נקרא שהייתי אותנטית, אלא, לאפשר לעצמי להגיד הכל, גם במחיר של אי הסכמה, גם במחיר של יצירת קונפליקט, גם במחיר שאהיה עוד יותר מתוסכלת למרות שהרשתי לעצמי להיות הכי אמיתית שיש.
אז מה יצא לי מזה אם אני עלולה להגביר את התסכול שלי רק כי העזתי להיות אמיתית?
התבגרות, קפיצת גדילה זוגית, למידה, התפתחות, הבנה את עצמי ממקום אחר, שאינו חד משמעי.
העולם המודרני, הדיגיטלי, בו כולם יפים, מבלים, מכייפים, מפתיעים אחד את השניה במתנות, רעינות גראנדיוזים, חיים את החיים עצמם לא בדיוק נראה כמו מי שיושב לידי כרגע בתחתונים, שותה שלוקים של קפה בקולות ומשחרר נפיחות.
מה, כולם בזוגיות מהממת, חופשית, מרגשת ורק אני יושבת פה מקפלת כביסה לצד אותו נופח?
ברור שהמונוגמיה נראית באופן הזה אפורה ומשעממת ומושא לבדיחות אינסופיות. מיטב הקומיקאים צוחקים על מוסד הנישואין ככלא, טעות, הלך עליך, כבלים, אזיקים וכו'.
רבים נוטים לחשוב שאם אחליף אפילו לרגע את בן או בת הזוג, אצליח לחוות ריגוש מחודש, מסקרן ומפתיע, כזה שיעיר אצלי תאים רדומים, יביא חופש אמיתי. אותו חופש בו לא אתן דין וחשבון לאף אחד, אעשה רק מה שאני רוצה, אלך, אבוא, אקום, אשן מתי שבא לי, ייתן לי מזור לתחושת המחנק והצפיפות המחשבתית שאני נמצאת בה.
אין ספק שחדש מרגש, אין ספק שמסתוריות מעוררת, אבל האם אני חייבת גבר חדש כדיי לחוות את אותו חופש? האם יציאה מעבדות לחירות מחשבתית באמת תספק לי את החופש או שרק תחליף לי את התפאורה, כי בכל זאת אני אשאר עם עצמי?
המודרניזיציה הביאה עימה את האפשרויות להחלפת התפאורה בקלות, והיא משפיעה הרבה על החיצוני שאולי משפיע על הפנימי אבל לא באמת.
כל שינוי חיצוני אינו יכול להוות תחליף שיענה על הצורך האישי האמיתי שלי והיא ההתמודדות עם הפנימיות שלי.
אז אם אני נשארת בסוף עם עצמי, דווקא אולי, אני יכולה להעיז, לחשוף, לשתף לגלות ולחשוף אמת לצד בן הזוג המונוגמי שלי? אם הכל אני עושה מתוך בחירה מלאה, ויש לי חירות מחשבתית לחשוב כל מה שאני רוצה, יכול להיות שיש פה אופציה לא רעה בכלל לקחת אחריות על עצמי ולהשקיע פנימה, לתוך הזוגיות בה אני נמצאת?
לא כי הוא יראה אותי, או יבין אותי, אלא כי יש משהו בהתפתחות אישית בזוגיות המונוגמית, ששום אורח לרגע לא יוכל להחליף.
לפני שקוראיי שורות אלו נוטשים את הבלוג בידיעה שאני חיה בסרט, ואני לא מחוברת למציאות, אני מייד אגיד שזה ממש לא קל. זה לא שאין תסכולים, קונפליקטים, עצבים, כעס, יש ועוד איך!
זוגיות מונוגמית דורשת יחס תמידי, מתמשך, עקבי, מתוך בחירה חופשית, להיות אני, לצידך.
עבודה אישית לצד בן הזוג יכולה להיות נפלאה! מלמדת, מפרה, מיטיבה, מזמנת התבוננות עמוקה הרבה יותר, והתפתחות אישית עוצמתית יותר. וככל שיעברו יותר שנים בהם נהיה יחד, מידת הסקרנות שלי תתפתח ותגדל, כי האפשרות לגילוי אישי ומשותף הוא בעצם אינסופי.
מונוגמיה- תנסו את זה. אחרת ממה שחשבתם.
שיתוף של מאחורי המילים:
חיפשתי תמונה שתתאים לבלוג. כתבתי בשורת החיפוש בבנק התמונות את המילה מונוגמיה.
קיבלתי 3 אפשרויות:
תמונה של גשר
תמונה של מכונת כתיבה עם המילה פוליאמורה
תמונה של מכונת כתיבה עם צמד המילים פתיחת הקשר (OPEN RELATIONSHIP)
עד כדיי כך התפיסה שמי שמחפש מונוגמיה בהכרח לא יודע מה הוא באמת מחפש? ושבטח הוא התבלבל, והחיפוש הוא לפתיחת מערכת היחסים ולא צמצום שלה. צמצום המביא לחופש, ולא פתיחה המביאה בדיוק את מה שאני מנסה כביכול לברוח ממנו.
ענת סלע (MAׂ)
ייעוץ זוגי ומיני
מומחית למערכות יחסים
Comments