סליחה? איפה מקבלים פה חיסון לנפש?
"לא מסוגלת יותר שהוא יושב לי בבית, לא מצליחה להבין איך אפשר לחיות שהוא כל הזמן מתערב, כל השנים אני מסתדרת יופי לבד, ופתאום הוא נזכר להתערב? וואלה? לא מתאים לי. אני מכירה טוב מאוד את הילדים, מה כל אחד צריך, איך לפנות או לא לפנות לכל אחד מהם. יודעת מה השעה הטובה ביותר לבקש משהו, ומתי אין סיכוי שמשהו יקרה איתם.
והוא? פשוט נמצא כאן, מתערב, משבש, חושב שיוכל להחליט רק כי נמצא לי בספייס.
אני מאבדת את זה."
"מרשים", אני עונה לה, לא מתרגשת מהדרמטיות של קצב הדיבור והטונים העולים.
"את לא חושבת שאני צודקת"? היא שואלת אותי
"זה לא ענין של צדק או אמת", אני עונה, "זאת הדרך שלך להתמודד עם בלתי צפוי, עם שינויים, עם מי שהזיז לך את הגבינה".
"תסבירי", היא מבקשת.
התמודדות במצבים קיצוניים, טראומות ומשבר נמדדת ביכולת שלנו לפתח חוסן נפשי.
מה זה בכלל חוסן נפשי (resilience), וכיצד אפשר לפתח אותו.
קבלי את התמונה הבאה;
הילד שלך משחק בגן שעשועים, רץ, משתולל, נופל ומקבל מכה.
את רצה אליו, מוודא שהמכה לא רצינית, ומיד אומרת "לא קרה כלום, הכל בסדר".
והנה, את לא מאפשרת פיתוח של חוסן נפשי.
קרה. הילד נפל. שיחק, והופ, המשחק הפסיק כי הוא נפל. כואב לו, או שלא, משהו עצר את המשחק.
התגובה שלנו שאומרת "לא קרה כלום" אינה משקפת את המציאות, כי בכל זאת כן קרה משהו.
בוא נראה כיצד מתגברים על המכה, ועל הכאב.
המקום להתמודד עם הכאב, או עם עצירת המשחק, היא המסוגלות שלנו לפתח חוסן נפשי. אצל הילד, אבל גם אצלי!
לא חייבים להתמודד עם פוסט טראומה מהמלחמה, או עם מוות חלילה ורק אז לפתח את החוסן הנפשי, אלא זה מתחיל מהמסוגלות להתמודד עם מצבי משבר, גם אם חברה אומרת לי משהו שלא מצא חן בעיני, או אם בעלי מעיר לי הערה, קולגה מתריסה או בוסית מעצבנת.
אין זה אומר להדחיק. להגיד "לא קרה כלום" זאת הדחקה.
להגיד לא נורא נתגבר, זו התמודדות, המפתחת חוסן נפשי. ולשאול, "מה יעזור לך להתגבר?" או "לא נורא שקרה," תרצה חיבוק? נשיקה? להתרחק? לחזור לשחק?
אז מהו אותו חוסן נפשי אם הוא לא הדחקה של המצב? אפשר לחשוב שאני מציעה כאן חזרה מהירה לשגרה. ובכן, אני כן, אבל לא מהר.
חוסן נפשי מתייחס ליכולתו של האדם להתמודד עם מצבי לחץ ומשבר ולהסתגל לנסיבות החיים החדשות אשר נגרמו עקב מצבים אלו. *
נסיבות החיים חדשות הן, גם הנוכחות של בעלך בבית, חוסר וודאות לגבי סיום המגיפה, תוסיפי שינויים כלכליים, אפילו ביטול החופשה שתכננתם דורש פיתוח ומסוגלות להתמודד עם המצב החדש.
בן הזוג התחיל לעבוד מהבית. או בחל"ת. זה שינוי של המצב הקיים, שינוי של חוקי המשחק. שיחקת את המשחק הזה במשך תקופה ארוכה, כבר הבנת מי נגד מי, ועכשיו שאת נדרשת לשחק קצת אחרת, או להפסיק לשחק, את מתארת קושי להתמודד עם השינוי.
שניה לפני שרצים למצוא פתרונות, ונוצרת הדחקה, חייבים להכיר במשבר. להכיר בקושי, להגיד בקול "קשה לי". השינוי הזה גדול עלי או אני מתקשה להתמודד עם השינויים הללו.
אחרי שהכרנו בקושי, שמנו לב אליו ולא מיהרנו להחליף את הבכי בחיוך, ואת לא מתחילה לקום בבוקר ולדמיין שאת מדלגת באחו ירוק ומאחורייך שובל פרפרים, זה לא זה. פיתוח חוסן נפשי יגיע כאשר נכיר שקשה, אך ביכולתי המסוגלות לשנות את המציאות שלי. את החוויה הנוכחת והקיימת.
נכיר בכך שנוכחותו של בן הזוג לא הולכת להשתנות בזמן הקרוב.
מה אני עושה עם זה? ממשיכה להשתגע? אפשר, אך לא מומלץ.
רק אחרי שהבנתי שהוא כאן כדיי להישאר, אז אהיה מסוגלת להתמודד עם המצב. אחרת.
לא בכעס, ברתימתו לעניין. בשיתוף הקושי. רק אז אפשר להתחיל לחשוב על פתרונות.
והם יכולים להיות מגוונים מאוד, ונדרשת יצירתיות וגמישות מחשבתית.
חשוב להבין שאין קסמים. אין איזו גלולת פלא או חיסון לנפש. יש התמדה, מחויבות לשינוי תוך שמירה על יצירתיות וגמישות המחשבה שתוביל לגמישות הנפש.
זה חשוב לא פחות מהתרגילים אותם תתחילו ליישם. כל אחד לחוד ואולי את חלקם ביחד.
אני מציעה להתחיל בחשיבה על מה עושה לי טוב, ואח"כ איך בן הזוג יוכל להשתלב.
זה לא במקום שיחה כנה על המצב, אך בהחלט ישפר את ההרגשה האישית.
מה אני מציעה? אילו כלים העומדים לרשותי יכולים לסייע לי לפתח חוסן נפשי?
מיינדפולנס הוא אחד מהם. חבר קרוב המסוגל להושיט יד בשעה זו, איש מקצוע מיומן שיכול לעזור בהקשבה למצב.
ספורט, הנעת הגוף, ריקוד נגינה, מדיטציה, קריאת ספר, כל מה שיגרום לכם להיות פעילים באופן זה או אחר.
צפיה בטלוויזיה, אכילה ואפילו האזנה למוסיקה תועיל פחות היות והיא תשאיר אתכם פסיבים.
על ידי תרגול והקשבה פנימית כל אחד מסוגל לפתח לעצמו את החוסן הנפשי שלו, על ידי חזרתיות על אותו הרגל, והשבחתו.
הקורונה כאן כדי להישאר, מה אנחנו נעשה בזמן הזה תלוי בעיקר בנו.
לא אסיים ב משפטי היו אופטימים, או חייכו, הכל לטובה. אלא, עשו שיהיה טוב. ויהיה כך.
ענת סלע (MA)
מומחית למערכות יחסים
*משבר ושינוי בחיי הילד ומשפחתו/ עמירם רביב ועדנה כצנלסון, הוצאת עמיחי 2005