למה סקס מרגיש כמו משימה?
- לפני יומיים (2)
- זמן קריאה 5 דקות
על עומס רגשי, מובחנות זוגית, והדרך שבה מיניות הופכת ממפגש מרגש לעוד מטלה
יש משפט שאני שומעת לא מעט בקליניקה, בדרך כלל נאמר בטון מאוד מתוסכל:
“אני אוהבת אותו ונמשכת אליו, אבל לפעמים אני מרגישה שסקס הוא פשוט עוד משהו שצריך להספיק.
ואם לא בא לי הוא ממש נעלב. ומתחיל לספור לי ימים".
מה קורה למיניות אצל זוגות במערכת יחסים ארוכה? ולמה זה קורה?
שהמיניות מתחילה להשתנות לאט ובהדרגה היא מפסיקה להיות מקום של משחק, סקרנות, חופש וחיבור והופכת למשהו עם מטען. משהו שצריך ליזום. לתחזק. לא להזניח. לא לאכזב דרכו. לא להתרחק בגללו.
וכשסקס הופך למשהו שצריך “לעבוד עליו” כל הזמן, הגוף מתחיל להגיב אליו כמו אל משימה ולא כמו אל תשוקה.
מיניות לא מתקיימת בוואקום
אחת הטעויות הכי נפוצות סביב מיניות זוגית, היא להתייחס אליה כאילו היא מערכת נפרדת מהיחסים עצמם.
כאילו אפשר לבדוק “כמה פעמים בשבוע”, להוסיף דייט, לקרוא טיפים, והבעיה תיפתר.
אבל מיניות מושפעת באופן עמוק מהאקלים הרגשי שבתוך הקשר. למה אני מתכוונת?
זוגות לא נכנסים למיטה רק עם הגוף, אלא עם כל מערכת היחסים. והיא מושפעת מתחושת ביטחון, מתח, ביקורת, עומס, שחיקה, ריצוי, פחד מאכזבה ועוד שלל תחושות ורגשות שהצרפו להם במהלך חייכם המשותפים.
למה דווקא בזוגיות ארוכת שנים זה קורה כל כך הרבה?
בתחילת קשר,המיניות נשענת הרבה פעמים על חדשנות, מסתורין, געגוע והתרגשות.
המוח מפריש יותר דופמין, יש פחות אחריות משותפת, ופחות היסטוריה רגשית שיושבת בין בני הזוג.
אבל לאורך השנים, המערכת הזוגית הופכת יותר ויותר תפעולית:
מי מוציא מהגן, מי לוקח לחוג, מי יעשה את הקניות, מי עובד יותר שעות, מי יזם בפעם האחרונה, מתי יגיע הגנן, החשמלאי, לזכור לשלם את הדוח וכו'..
במקביל, הזוגיות המודרנית מצפה מהקשר להיות הכל מהכל. שותפות כלכלית, הורות, חברות, יציבות, תמיכה רגשית, וגם תשוקה מינית מתמשכת.
זו ציפייה עצומה.
הפסיכותרפיסטית והחוקרת אסתר פרל מדברת הרבה על המתח הזה בין הצורך האנושי בביטחון ויציבות, מול הצורך בחופש, מסתורין ונפרדות, שהם מרכיבים חשובים בתשוקה.
לדבריה,מה שמייצר קשר יציב לאורך זמן, לא תמיד מייצר גם תשוקה לאורך זמן.
זה לא כישלון זוגי. זו מורכבות אנושית.
כשהמיניות הופכת למדד לערך עצמי
אחד הדברים שמעמיסים מאוד על מיניות,הוא שהיא כבר לא נשארת רק מיניות.
היא מתחילה לסמל דברים אחרים.
עבור אדם אחד:“אם היא לא רוצה אותי — אני לא רצוי.”
עבור האחר:“אם אני לא נענית — אני מאכזבת.”
כלומר, המיטה כבר לא נשארת מקום של מפגש, אלא הופכת לזירה טעונה של אישור, דחייה, ערך עצמי ופחד. וכאן בדיוק נכנס מושג המובחנות.
כשכל מפגש מיני נטען במשמעות רגשית כל כך גדולה, קשה מאוד להרגיש קלילות, משחקיות או ספונטניות.
זו בדיוק הנקודה שבה מובחנות הופכת להיות כל כך משמעותית בתוך קשר ארוך טווח.
כי ככל שהערך העצמי שלנו תלוי יותר בתגובה של בן או בת הזוג, כך המיניות נעשית רגישה, פגיעה וטעונה יותר.
אם ה”לא” של האחר נחווה כהוכחה לכך שאני לא אהוב, לא נחשק או לא מספיק טוב, אני כבר לא באמת פנוי לפגוש אותו. אני עסוק בלהגן על עצמי מפגיעה.
ודווקא אז, באופן כמעט פרדוקסלי, המיניות מתחילה להרגיש פחות חופשית ופחות חיה.
כי תשוקה לא צומחת טוב במקום שבו צריך כל הזמן לאשר אחד את הערך של השנייה.
מה הקשר בין מובחנות לבין סקס שמרגיש כמו משימה?
מובחנות, במובן הזוגי והרגשי, היא היכולת להישאר מחובר לעצמי גם בתוך קרבה.
להיות בקשר, מבלי לאבד את עצמי בתוכו.
הפסיכיאטר והחוקר דיוויד סנארש, שעסק רבות במיניות ומובחנות, טען שאחת הסיבות המרכזיות לקשיים מיניים בזוגיות ארוכת טווח, היא חרדה רגשית בתוך קרבה אינטימית.
כלומר, לא עצם הסקס הוא הבעיה, אלא מה שהאינטימיות מפעילה אצלנו.
לדוגמה:
פחד מדחייה, פחד לא להיות מספיק, פחד לא להיות חשקים, צורך באישור, קושי לשאת תסכול, קושי להגיד לא, קושי להרגיש חופשיים בתוך קשר.
כשמובחנות בקשר נמוכה, המיניות נוטה להפוך למערכת של ויסות רגשי. אחד מבקש סקס כדי להרגיש קרוב. השני מתרחק כדי להרגיש חופשי.
אחד יוזם כדי להרגיע חרדת ריחוק. השני נמנע כדי להגן על עצמו מלחץ.
ואז מתחיל מעגל מוכר. ככל שאחד לוחץ יותר לקרבה, השני מרגיש פחות חופשי לרצות.
לכן הרבה פעמים הבעיה היא לא “פער בחשק” אלא פער במשמעות של מיניות.
עבור צד אחד, סקס הוא חיבור, אהבה, ביטחון. עבור הצד השני, סקס הפך למקום של ציפייה, אחריות או דרישה סמויה.
וברגע שמיניות מרגישה כמו מקום שבו צריך לספק, להגיב נכון, להיות זמינים, לא לפגוע, לא לאכזב- הגוף מפסיק להרגיש חופשי בתוכה.
אי אפשר להרגיש תשוקה אמיתית כשמערכת העצבים נמצאת בדריכות. גם אם אני כביכול מרגישה נוח, הראש יאותת סגירות וריחוק.
גם העומס המנטלי נכנס למיטה
זו נקודה משמעותית במיוחד אצל נשים, אבל לא רק.
מחקרים מהשנים האחרונות מראים שעומס מנטלי מתמשך, כלומר ניהול בלתי פוסק של משימות, אחריות, תכנון ודאגה, משפיע ישירות על חשק מיני.
המוח מתקשה לעבור ממצב של תפקוד, שליטה וניהול,למצב של הרפיה, משחקיות ונוכחות גופנית.
ולכן הרבה אנשים לא באמת “לא רוצים סקס”. הם פשוט לא מצליחים לעבור ממצב הישרדות למצב של חיבור.
אי אפשר לעבור ישר מלריב עם הילדים, לענות למיילים, לקפל כביסה, ולצפות מהגוף להרגיש פתוח, חי ונינוח, רק כי עברה חצי שעה ומי שנמצא לידי עכשיו זה הפרנטר שלי.
המיניות מושפעת ממערכת העצבים הרבה יותר ממה שנהוג לחשוב.
למה הימנעות ממגע מתחילה הרבה לפני הסקס?
אצל זוגות רבים, בשלב מסוים גם חיבוק נהיה טעון.
כי מגע כבר לא מרגיש “רק מגע”. הוא הופך להתחלה של ציפייה.
ואז זוגות מתחילים להימנע מנשיקות ארוכות, ליטופים, לתת יד, לחבק מאחור, ממגע אקראי.
לא כי הם לא אוהבים, אלא כי הם מפחדים שהכול יוביל לאכזבה, תסכול או לחץ.
אני שומעת הרבה משפטים בסגנון "אם אני אחבק אותו הוא בטח יחשוב שאני מעוניינת לשכב איתו. ולא בא לי לאכזב אותו. אז אני לא מחבקת כבר יותר."
זו אחת הסיבות לכך שזוגות רבים מדווחים שהם “כבר לא נוגעים אחד בשנייה” עוד הרבה לפני שהם מפסיקים לקיים יחסי מין.
כי לאורך זמן, בן.ת הזוג הנמנע לא נמנע רק מסקס, הוא נמנע מהתחושה שהוא אחראי על הצורך הרגשי של האחר. זו נקודה קריטית להבנה!
בהרבה זוגות, הצד שמתרחק לא באמת בורח ממיניות. הוא בורח מהחוויה הפנימית שנוצרה סביב מיניות. מהלחץ,מהציפייה,מהאפשרות לאכזב, מהתחושה שאין מקום אמיתי לרצון אותנטי.
וכשאין מרחב שבו מותר גם לא לרצות, קשה מאוד להרגיש רצון אמיתי.
כי תשוקה זקוקה לחופש. וכשמערכת היחסים חווה מגע כמקום שבו צריך לספק, להרגיע או למנוע פגיעה —הגוף, באופן טבעי, מתחיל להיסגר.
אז איך יוצאים מהמעגל הזה?
בדרך כלל לא דרך עוד טכניקות מיניות. ולא דרך לחץ “להחזיר תשוקה”.
התשוקה תחזור, אבל לא בדרך משימתית, אלא, דרך יצירת מרחב אחר בתוך הקשר.
מרחב שבו:
מותר להגיד “לא” בלי פחד
מגע לא חייב להוביל לסקס
קרבה לא תלויה בביצועים
כל אחד יכול להישאר מחובר לעצמו גם בתוך אינטימיות
תשוקה לא גדלה טוב במקום שיש בו חובה. היא גדלה במקום שיש בו, ביטחון, חופש, נוכחות וסקרנות.
וזה תהליך זוגי עמוק הרבה יותר מאשר “לעבוד על חיי המין”.
לסיום
כשסקס מרגיש כמו משימה, זו בדרך כלל לא רק בעיה מינית.
זו שפה זוגית.
שפה שמספרת משהו על העומס, על הדינמיקה, על המרחק, על החרדה ועל האופן שבו בני הזוג לומדים להחזיק קרבה.
והבשורה החשובה היא, שלא צריך “להכריח תשוקה לחזור”.
צריך להתחיל להבין מה גרם לה להפסיק להרגיש בטוחה מלכתחילה.
ענת סלע (MA)
ייעוץ זוגי ומיני
תגובות